בעקבות הראיון עם השופטת אתי כרייף

צפיתי בראיון עם אתי כרייף באיחור של יומיים ומאז אני מנסה לנסח לעצמי את מחשבותיי ולרדת לעומקה של תחושת אי-הנוחות שלי. בראיון הזה היו היבטים אנושיים, ערכיים, חברתיים, משפטיים, וכולם מעוררי מחשבה.

דמותה של אתי כרייף מצטיירת כאישה חזקה, שאפתנית, ממוקדת מטרה ונחושה להשיג את מטרותיה. אלו תכונות שאני מוקירה אצל כל אדם, בוודאי אצל אישה שהיא מה שקוראים - לא הגיעה מ'המקומות הנכונים'. נכון, היא מהפריפריה, היא לא שייכת לסוג מסוים של אליטה שמצליחה להתברג במערכת המשפט ולהמריא בה כלפי מעלה. היא נאה מאוד ונשית, רהוטה ושפתה קולחת, ובחלקים מסוימים בדבריה מצאתי את עצמי מזדהה עם תחושותיה ועם התמונה שהיא ציירה ביחס למערכת המשפט.

אתי כרייף דיברה על קשרי משפחה שבזכותם אנשים מתקדמים במערכת. קשרי ייחוס. קשה שלא להזדהות עם דבריה. אינספור מחקרים רק מחזקים את דבריה ואת העובדה שקיים קשר הדוק במדינה שלנו בין הון לשלטון וישנם קשרים משפחתיים וחברתיים מסועפים המחברים בין כל מוקדי הכוח וההשפעה במדינה. קשרים שאנשים מן היישוב, כמו אתי כרייף לדוגמה, חסרים, ולכן מראש היא הניחה שסיכוייה להתברג כשופטת אינם גבוהים. והיא צדקה, מן הסתם. אני גם חושבת שמערכת המשפט חייבת לעשות בדק בית יסודי ביחס לעצמה. לדרך שבה אנשים מתמנים ומתקדמים בה. עם זאת, אני סבורה שרוב רובם של השופטים עומדים באמות המידה האנושיות, הערכיות, והמוסריות הנדרשות משופטים שאחריות כבדה לגורלם של אנשים מוטלת על כתפיהם.

וכאן אני מגיעה לתחושת אי-הנוחות ממנה יצאתי. לכאורה, עם הניתוח הזה שלה ביחס למערכת המשפט אני מסכימה לגמרי. כאדם שאין לו כל קשרים כאלה ואחרים, מחובתה הייתה לנסות ולקדם את עצמה. אבל, וכאן ה א ב ל הגדול - האם כל דרך היא לגיטימית? האם לעשות לעצמה לובינג ולחפש קשרים שיועילו לה אצל האנשים המשפיעים, כולל גם שימוש בנשיות שלה הם לגיטימיים בהקשר זה? וכשאני מדברת על שימוש בנשיות שלה, אני כוללת את כל המאפיינים המגדריים שהיא עשתה בהם שימוש כדי לקדם את עצמה - אני מתכוונת לעובדה שלחזותה החיצונית המצודדת היה חלק לא מבוטל ביכולתה ליצור קשרים חברתיים עם גברים משפיעים, שפה מתחנחנת וכפולת משמעות בהתכתבות שלה עם גברים, טווית קשרים אישיים חבריים הכוללים גם מיניות, וזאת לפי עדותה בלבד.

האם לגיטימי לעשות שימוש במאפיינים הללו כדי להתקדם במערכת שהיא מבחינתה 'חסומה'? לדעתי לא. בוודאי לא במערכת המשפט. לא שמעתי ממנה מילה אחת על האחריות הרובצת על כתפי השופט. האנושיות שהוא חייב להיות מצויד בה, חוש הצדק, ההוגנות, החמלה. יציאה מתוך ה'עצמי' אל הזולת. שמעתי ממנה רק - אני ואני ואני. אדם היושב על כס השיפוט חייב ל'הקטין' את עצמו, ואני מתכוונת לכך שעליו להעמיד במרכז את האדם העומד מולו ולהסיט את עצמו הצידה. התרשמתי שגברת כרייף, שיש לי הערכה ענקית אליה על שהצליחה לקום מהמקום הנמוך שהגיעה אליו, לקחת אחריות ולהתרומם, לא הצטיירה בעיני כמי שמסוגלת לשים את עצמה בצד ואת העומד לפניה - הנשפט לפניה - במרכז. שלא לדבר על שיקול הדעת המוטעה במחיקת הודעות ואנשי קשר עמם התכתבה.

יותר מכך. בניית הנפח האנושי והמקצועי על הנשיות, החיצוניות וקשרים חברתיים כאלה ואחרים, פשוט אינם מתאימים בזירה הכל כך מורכבת שנקראת שדה המשפט. שופט חייב להיות מצויד בתשתית ערכית ומוסרית מוצקה, בחמלה ובאהבה לבני אדם אחרים כדי למלא את תפקידו באמונה. צר לי. אבל את אלו לא זיהיתי אצל השופטת.