סינדרום סילמן הוא מאפיין לאי-היציבות החברתית והמימשלית של ישראל בשנים האחרונות. תחילתה בניסיונות ההדחה של נתניהו באמצעות הפרקליטות ובתי המשפט - "תיקי האלפים" - תוך התעלמות מהחוק הקובע חפות בטרם הוּכחה אשמה חלוטה. המשכה בניסיונות כושלים ב-4 מערכות בחירות עוקבות שכשלו להקים קואליציה וממשלה יציבות - שבהם בא לידי ביטוי חוזר הפיצול הפוליטי והלאומי בישראל. חלקה השלישי הוא ממשלת "האנדרוגינוס" הנוכחית, ששותפות בה מפלגות בעלות השקפות-עולם נוגדות בתכלית, כאשר הרוב הימני המובהק הקיים בארץ מתפצל מכל הסיבות הלא נכונות לשלושה ראשים: הראש של נתניהו - הליכוד והמפלגות הדתיות, הראש "המשולש" בהובלת בנט בקואליציה - "ימינה", "תקווה חדשה" ו"ישראל ביתנו" (ליברמן), שאר הבלתי מרוצים בימין - שמפוזרים בקבוצות קטנות קולניות אך חסרות יסוד אירגוני מסודר. שלושה חלקים אלו גם הם אינם עשויים מקשה אחת וספק אם ניתן ובאילו תנאים ללכד אותם לכלל גוש פוליטי של רוב ימני מוצק.
מבחינה מספרית, אין ספק שהימין מהווה כיום רוב בארץ בין אם על-פי חלוקת המנדטים בכנסת הנוכחית (ה-24) או סקרי דעת-קהל שונים. גוש הימין מונה כ-80 -82 ח"כים. מהם כ-58 -60 באופוזיציה וכ-18 -20 בקואליציה. עוד 2 מנדטים לפחות מסתתרים בשוליים של הגושים הנ"ל, בציבור שלא הצביע בבחירות האחרונות, ובמפלגות של לפיד (יש עתיד) וגנץ (כחול לבן), היה ויעמדו לבחירות חדשות. עד לזמן האחרון נמנע בנט מהצגה מפורטת של דעותיו ועמדותיו ברמה העקרונית כלפי הציבור; ולבסוף, אמר מעט מדי ו"סתום" מדי. לאחרונה הבין כנראה שאין להותיר בחשיכה את הציבור הרחב כמו גם את חבריו במערכת הפוליטית וציבור התומכים - בפועל או בפוטנציה - במדיניות אותה הוא מבקש לקדם.
בדרך המאפיינת את הימין שני נתיבים מרכזיים: א. הנתיב השוטף - בעיות פנים, כלכלה, יוקר המחיה, התעסוקה, חינוך ובריאות ולצידן בעיית ביטחון-הפנים המחריפה והולכת. במקביל, ממשיכה ישראל להתמודד עם האיום האירני וההזדמנות הבלתי-רגילה שהקנו לה "הסכמי אברהם" מזה ומלחמת רוסיה-אוקראינה מזה. ב. הנתיב האידאולוגי - עיצוב וביסוס אופיה ודרכה הלאומית-חברתית-יהודית של מדינת-היהודים. בנתיב זה אנו ניצבים על פרשת דרכים בין הגישה הדמוקרטית-קלאסית לבין הגישה הגלובליסטית פוסט-מודרנית. חובה להתחיל לקבל החלטות בשאלות היסוד על זהותה של מדינה יהודית בנסיבות אלה, על דרכי היישום של זהות זו ועל מעמדם של מיעוטים בישראל תוך כדי תהליך עיצוב וגיבוש זהות זו.
כל ההחלטות בנושאים אלו חייבות להיסתנכרן למערכת חוקי-יסוד אחת (חוקה), שתגדיר בבהירות את ההכרעות והדרך שנבחרה. תהליך זה יהיה קשה, לא קצר ורצוף מאבקים פנימיים, אבל הוא חיוני. תהליכי-אמלגמציה לאומית מעצבים מציאות ארוכת-טווח, שאינה ניתנת לשינוי "כל שני וחמישי" ושבירתה איננה משקפת ויכוח תאורטי בעלמא, אלא משבר משילותי, חוקתי ולאומי שמהכרעה בו התחמקנו כבר 73 שנים, ואת שיאו אנו רואים ב-5-4 השנים האחרונות. לא די ב"שאלות חכמות" על ארבעת השבטים בישראל כפי שעשה הנשיא לשעבר ריבלין. חייבים לתת להן גם תשובות חכמות. מציאות אנרכית היא מציאות נזילה - כזו שבה המנהיגות רופסת, הדרך אינה ברורה ומוסכמת והמצב הפכפך ומאיים.
מן הדברים שאמר לאחרונה רה"מ בנט בין היתר על-רקע משבר סילמן, ניתן להסיק שתי מסקנות: הוא מבין עכשיו טוב יותר שראש ממשלה איננו "מנהל המדינה", אלא המנהיג הפוליטי שלה. פוליטיקה הינה דינמית ומורכבת הרבה יותר ממה שסבר קודם למשבר זה ומכאן שעליו לשנות את דרכו ומנהגו גם בתחום זה. אלא שבניגוד לנתניהו שעבורו הפוליטיקה ברמת הדיפ-סטייט היא נושא "מסחרר", בנט עדיין בשלב ההפנמה שחשיבות הפוליטיקה ברמת הדיפ-סטייט היא כחלק מהפוליטיקה המניעה את המדינה. סביר שמשבר סילמן יסייע לו לעבור במהירות את הטרנספורמציה הדרושה למניעת כשלים דומים בהמשך הדרך.
סינדרום סילמן הוא לדידי סימפטום של תהליך מזדמן שמבשיל על-רקע אי-היציבות האינהרנטית של הקואליציה הנוכחית, הדומיננטיות ההרסנית של נתניהו בליכוד, חוסר הבשלות הפוליטית של חלק מהשחקנים בכל קבוצות הימין והעדר יכולת גושית להתכנס לתוכנית עבודה ממלכתית שתוציא את המדינה מהדישדוש הנוכחי.
במצב דוגמת הקיים, אין דרך להגיע להכרעות בנושאים הגדולים והמהותיים ללא שימוש בכלי ההכרעה הדמוקרטיים (בכנסת, לא בבתי המשפט). אין דרך להגיע להכרעה דמוקרטית ללא איחוד כל הכוחות ואין דרך לאחד כוחות ללא ויתורים על נושאים כבדים ומהותיים לכאורה, אם אין בנמצא "רועה לעדר" הווה אומר מי שעושה עבור הציבור את השירות החיוני של הבחנה בין העיקר לתפל, סינון העיקר, הבלטתו והפיכתו ליעד הפוליטי המוביל.
סינדרום סילמן הוא בראש וראשונה שגיאה פוליטית של בנט, אולם למזלו היא עדיין כזו שאיננה מביאה להפלתו המיידית. עם זאת, ספק אם יוכל לשרוד טעות נוספת מאותו סוג וכאלה אורבות לפתחו מצד כמה וכמה חברים לכאורה, אפילו במחנה שלו.
1 אני נוטה להאמין שעידית סולמן תומרנה לתרגיל הפרישה ע"י מי שחשב שנקרתה בדרכו הזדמנות ל"שפר עמדות" "במחנה הפרטי שלו" ולא ע"י מי שביקש לנתב את מחנה הימין בדרך שונה מהנוכחית ששוחקת את המחנה ומסכנת את העתיד היהודי והציוני של המדינה. אם תמשיך עידית בדרך שאליה כיוונוה יועציה, תהפוך כלנתריסטית גרידא וכאלה היו לנו כבר רבים ומיותרים. יציאתה מהקואליציה והפסקת פעולתה כיו"ר, מחלישה מייד את כוחה הפוליטי הפורמלי אך מגדילה את גמישותה הפוליטית. - עתה היא אינה מחויבת יותר לקואליציה אבל גם אינה מנותקת. באמצעות גמישות זו יכולה היא לתמרן טוב יותר לקידום נושאים בהם יש לה עניין ובכלל זה להציב, בשיתוף עם שיקלי, אבידר ואפשר שעוד 2-3 חברים מגוש המרכז, בפני גוש הימין-חרדים", אופציה להקמת ממשלה ימנית חלופית לנוכחית ללא נתניהו.
2 ממשלה ימנית כזו תכלול את "ימינה", "תקווה חדשה" ו"ישראל ביתנו" ברשימה משותפת אחת בת כ-20 ח"כים. בראשה יעמוד בנט למשך השנתיים הבאות. בעוד שנתיים יתקיימו בחירות חדשות לכנסת, כשגוש הימין יתייצב בהם במלוא כוחו ועם מנהיגות חדשה למפלגות המרכיבות אותו, שתיבחר לקראתן בבחירות דמוקרטיות. עד אז תהיה אפשרות לגוש זה להצטרף לליכוד ולהקים גוש פוליטי ימני של כ-50-55 מנדטים. בשיתוף עם המפלגות החרדיות (כ-15 מנדטים) יגיע הגוש ל-70 ח"כים.
3 בממשלה חדשה כזו תשותף גם רע"ם אך משקלה הפרלמנטרי של הקואליציה החדשה, לא יאפשר לחבריה זכות וטו בנושאים בעלי ציביון לאומי או בתחום ביטחון הפנים והחוץ; מאידך יתאפשרו לה קידום אפקטיבי יותר של נושאי המגזר הערבי ומענה רציני נוסף למבחן השותפות זו שנטלה על עצמה. ככל שהדברים מסתמנים כיום, יש חשיבות רבה לטווח הארוך לחיים בצוותא בין יהודים לאזרחים ערבים הנאמנים למדינת ישראל. לאור ההתפתחויות האחרונות בעדותו של פילבר במשפט נתניהו בתיק 4000, סביר להניח שתיק זה יתנוון בעוד שבועות לא רבים לכלל תיק קל יחסית או יסגר מכל וכל.
או אז יוכל נתניהו לחזור לחיים הפוליטיים כשהוא, מערכת המשפט והחיים הציבוריים גם יחד "נקיים" יותר והוא כשיר להמשיך ללא שום טיעונים או פיקפוקים בתפקידים אליהם יבחר ע"י הציבור. למהלך כזה חייב בנט למצוא מוביל רציני מהימן ונאמן. אין ספק שמחכה לו אישית עבודה ענקית, אבל אין גם ספק שאם יצלח, יחפה בכך על כל שגיאותיו הפוליטיות עד כה, ויתחזק מבחינת דימויו ומעמדו הציבורי. מול יריבים כנתניהו, לפיד וגנץ - הוא זקוק להצגת יכולות טובות יותר משהפגין עד כה בראשות הפירמידה השלטונית.
פריצת הדרך שהשיג בהקמת ממשלת האחדות הנוכחית ובעזרתה גם שיפר במידה מסוימת את מצב הרוח הלאומי, איננה מספיקה לתפקיד הכה מורכב במדינה מסובכת כישראל. עליו להרחיב את הפריצה ולטעמי אין דרך טובה יותר מזו המתוארת לעיל. אומנם הדרך עתירת סיכונים, אולם בפוליטיקה - כמעט כבורסה: ככל שהסיכון גבוה יותר כך גם התמורה.
בהכרעות אתגריות ומורכבות בשאלות היסוד - פנים וחוץ חייב מנהיג לאומי להיות "המוביל הלאומי", שאם לא כן יודח ויוחלף ברגע שהציבור ישתכנע שלא בא לפתור את בעיותיו אלא לספק לעצמו "קורות חיים" מרשימות ובעלות ניחוח היסטורי. אשר לעידית סילמן - בפניה אתגר ייחודי. אם אומנם פעלה מתוך נאמנות לאידאולוגיה ולא מתוך אופורטוניזם או חולשת-דעת וכניעה ללחץ ומניפולציות, אין צורך במענה לשון לשאלה זו - מעשיה יקרבוה ומעשיה ירחיקוה.
