הזקן הבודד בחדר המדרגות

אנו נוטים להתעלם מהם, לשכוח אותם, לא לראות אותם. כי למי איכפת מהזקן הבודד בחדר המדרגות, מהזקנה היושבת לבדה על הספסל הציבורי בחוץ. למי איכפת אם ראינו אותם, אם לא ראינו אותם. כאשר קורה אסון אנו נחרדים לשמוע, מזדעזעים לרגע חולף, אך כהרף עין ממשיכים הלאה. הם לא נוגעים אלינו, הם לא באחריותנו. שהרווחה תטפל.

והרווחה אומנם מטפלת. ככל יכולתה מטפלת. הטיפול בזקנים עריריים עומד בחוד החנית שלנו, העובדים הסוציאליים שמטפלים באזרחים ותיקים באגפים לשירותים החברתיים. אנו עושים כל שעל ידנו בכדי ליזום, להקים ולהפעיל מגוון נרחב של מענים ואמצעי מעקב אחר מצבם. סביב כל זקן המזוהה כערירי וחסר משפחה נבנית תוכנית טיפול והתערבות סוציאלית מקצועית הכוללת מענים פרטניים, קבוצתיים וקהילתיים.

חלק מהם, לדוגמה, הוא שילוב הזקן במועדון חברתי או מרכז יום בכדי לוודא שיקבל מדי יום ארוחה חמה, תעסוקה וחברה ובכדי שבכל יום מישהו יראה אותו וידאג לו. או מערך קהילה תומכת המספקת לחצן מצוקה, אב בית ושירותים נוספים המאפשרים מעקב אחר מצבו של האדם בכדי לאפשר לו להמשיך לחיות בביטחון בביתו.

מערכים רבים נוספים כגון בתים חמים, מטפלות סיעודיות, מתנדבים, סטודנטים, בני נוער, ועוד ועוד, הוקמו כולם במטרה אחת: לאתר, לעקוב ולהגן על כל זקן ערירי הנמצא בקהילה. העובדות הסוציאליות מתרוצצות ומכתתות רגליהן לכל מקום בו מדווח על זקן ערירי ועושות ויעשו כל שלעיל ידן בכדי להגיע אליו ולהגיש לו עזרה.

אך זה לא מספיק. הזקנים העריריים שלנו עדין מתים. הסיבות לכך רבות. חלקן נעוצות במוכנותו ויכולתו של האדם לקבלת העזרה, אך חלקן הגדול קשורות גם במשאבים שניתן להציע לו, המשאבים להפעלת כל המענים הקהילתיים המפוארים שתוארו לעיל.

אין מי שיבוא

תוכניות הטיפול נבנות, אך אין מי שיפעיל אותן. המענים קיימים אך אין מי שיבצע אותם. מחלקות הרווחה והשירותים החברתיים נמצאות, אך הן עומדות ריקות, אין מי שיבוא לעבוד בהן.

קריסת מחלקות הרווחה והשירותים החברתיים הן חלק מקריסת מערך השירות הציבורי בכלל. אין מטפלות, אין סייעות, ילדים נאלצים להמתין חודשים לקלינאי תקשורת ולמרפאה בעיסוק, הורים לילדים עם צרכים מיוחדים קורסים, מסגרות נסגרות, מתמודדי נפש אינם זוכים למענה טיפולי, והיום, זקנים מתים בביתם. מחלקות הרווחה והשירותים החברתיים הן רשת הביטחון החברתית הדואגת לאוכלוסיות המוחלשות שבחברה, וגם הן, כמו כלל השירות הציבורי, אינן יכולות לפעול אם אין מי שיפעיל אותן.

מצוקתם של ילנה צ'ודונובסקי וסרג' קורסקי אינה רק מצוקתם שלהם, היא אפילו אינה רק מצוקתם של כל הזקנים העריריים, היא מצוקתם של כלל האוכלוסיות המוחלשות, שיש דרך לטפל בהן, אולם אין מי שיטפל בהן.

וכאן עלינו לשאול את עצמנו האם ועד כמה נרצה לחיות בחברה שבה אנשים בכלל וזקנים בפרט חיים בכבוד, ברווחה, במוגנות, או בחברה בה האנשים המוחלשים נמקים בבדידות בביתם, ללא טיפול, ללא השגחה, ללא מי שיבחין בהם, ידאג להם וידרוש בשלומם. ועל כולנו יחד האחריות לדאוג לכך. חלק מזה הוא, כמובן, בלפקוח את עינינו ולראות אותם, לנקוש על דלתו של שכן בודד ולוודא שהוא בסדר. ומעבר לכך, להשקיע בשירותים החברתיים. לתת להם את המשאבים, הכוח והאפשרות לעשות את עבודתם.

אנו בראשיתה של הקמת ממשלה חדשה. זה הזמן לפנות אליה, לשים על נס את מצוקת הילדים, הנערים, ההורים, הזקנים, וכל אלו הזקוקים לעזרה ולדרוש: דאגו להם! כמה כאב צריך עוד, כמה סבל, כמה זקנים יצטרכו למות עוד עד אשר נבין שללא מערכת שירותים חברתיים איתנה, יציבה, אך לפני הכל-מאויישת! לא ניתן יהיה לדאוג ולטפל בהם.