מדי בוקר, כשאני עושה את דרכי מביתי הקטן ביד אליהו לעבר התחנה המרכזית בתל אביב, אני מתבוננת בנחל האיילון ונזכרת בנהר הפרוט שזרם במלוא הדרו בשוליה של עיירת הולדתי אונגן, בבסרביה. מקום יפה היה מחוז הולדתי. טבול בירק והטבע התגלה בו במלוא הדרו. מרבצי דשא טבעי המנוקדים בפרחי בר בשלל צבעים סבבו את עיירתנו. עצים זקופים וגבוהים היו נטועים באדמה הפורייה ובצילם שיחקנו וערכנו פיקניקים משפחתיים. צבע ירוק עז שלט בנוף הכפרי, והוא סנוור את העיניים ורומם את נפש המתבונן.
את חמדת היופי הטבעי הזה נטשתי לטובת חולות טובעניים ואינסופיים שייקראו לימים - העיר תל אביב. את תל אביב בניתי במו ידי. יחד עם חבריי סללתי את רחוב אלנבי ואת רחוב הכרמל, וריח האספלט הכבד נותר עד היום באפי, כזיכרון לימי עמל ועבודת פרך. כפועלת בניין סחבתי אבנים כבדות וריצפתי את הדירות הראשונות שנבנו בעיר העברית. את שבילי הפרדס של אדון גולדברג בפתח תקוה הכרתי על בוריים. שם עבדתי בפועלת עונתית בקטיף התפוזים והקלמנטינות. מאז, ריח ההדרים המבשר את בוא החורף - חביב עלי ביותר.
את מחוז הולדתי היפה ואת משפחתי האהובה נטשתי לטובת ארץ ישראל. לא הייתה זו החלטה מקרית. מגיל צעיר נמשכתי לרעיון הציוני ולחלום על הקמת מדינה ליהודים במולדת ההיסטורית. בסניף של תנועת 'החלוץ' למדתי עברית, ויחד עם חבריי שרנו את השירים שעד היום אני מפזמת לעצמי, בעת שאני עובדת בגינתי הקטנה: 'אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה'. 'אל יבנה הגלילה, אל יבנה הגליל'. ועוד שירים שלמדנו ב'קן' מהמדריכים שלנו, ומהשליחים שהגיעו מארץ ישראל.
היינו ילדים חולמים והוזים, אבל החלום היה חזק מאיתנו. בתוך כל היופי של הטבע סביבי, תמיד הרגשתי כאדם בשבי הגלות. היופי היה מתעתע, והמציאות הכתה בפנינו. השנאה כלפינו, היהודים, הרימה ראש כל פעם מחדש והיא התפרצה במלוא האכזריות והחייתיות שבאדם. חיינו היו תלויים על בלימה. נקודת השבר הסופית שלי הייתה כאשר נזרקתי מהרכבת מאונגן ליאשי עם חברתי, בתחילת חודש יוני 1925. חמישה ליגיונרים אנטישמים זיהו שאנחנו יהודיות, עצרו את הרכבת עם בלם החירום וזרקו אותנו בברוטליות החוצה
1.
נפצעתי, אבל הפציעה הרגשית הייתה פי אלף קשה יותר. באותם רגעים החלטתי שאני עוזבת הכל והולכת אל הלא נודע, אל המולדת המדומיינת שלי, כי באותן שנים מדינה ליהודים הייתה חלום רחוק. גמלה בליבי ההחלטה שאני אקבע את גורלי ואת עתידם של צאצאיי. הם יחיו במקום בטוח ליהודים.
מדי בוקר, כשאני מגיעה באוטובוס לחוף הים בתל אביב וטובלת במים הקרירים, צפים ועולים בזיכרוני דמותם של בני העיירה שלי והם חיים ומוחשיים: הסוחרים ובעלי המלאכה, 'בעלי הבתים' המיוחסים, בני משפחתי המורחבת, שכניי וחבריי לקן התנועה שנשארו מאחור. רובם נספו בשואה. לעתים, אני מהרהרת ביני לביני מה היה קורה אילו הייתי נשארת שם ומולידה עם בן זוגי דור חדש באדמת הניכר, ורק המחשבה על כך מחשיכה את לבי כי התשובה עליה היא טרגית.
זכיתי לראות את ילדיי ונכדיי גדלים ומשתובבים במדינה יהודית חופשית, כשהם אינם מודעים לזכות שנפלה בחלקם לחיות, בעוד חייהם של חבריי וצאצאיהם נגדעו באיבם. והם זכו לא רק לחיות, אלא לחיות ללא פחד וללא מורא, כיהודים גאים במדינת ישראל.
