תירגעו, תתרגלו

כמו כל חילופי שלטון בדמוקרטיה מבוססת, גם אצלנו, מהפכים תמיד מעוררים דאגות, בנוסח: מה יהיה עכשיו? אפילו ברוסיה, אחרי שבעים שנות קומוניזם מדכא, לא בקלות ההמונים העניים הסתגלו לשינוי המשטר, הגם שהביא עימו בשורות של חופש, רווחה והקלה. טבעה של דמוקרטיה אמיתית הוא כי אין שלטון-עד של מפלגה אחת, תנועה אחת, זרם אחד. אצלנו השיא היה במאי 1977. אחרי עשרות שנות שלטון "נצחי", "בלתי מעורער", ש"אין לו תחליף", זה קרה. מפא"י והשמאל פינו את השלטון ליריב המר מימין - הליכוד.

את המהפך חוללו פתקי הבוחרים בקלפי. נקעה נפשו של העם מן השלטון הממושך והמתנשא, שהתלות בו הייתה עזה. ועדיין, המהפך כשלעצמו עורר דאגות, גם בקרב אלה שחוללוהו. קץ הדמוקרטיה, מלחמות באופק, משטר פאשיסטי - מה לא הוטח מכיוון השמאל בממשלה החדשה ובמי שעמד עשרים-ותשע שנה בראש האופוזיציה, מנחם בגין. מי אינו זוכר את מאמרי השיטנה שנכתבו נגדו בעיתונות החוץ ואילו מילות גנאי הוטחו בו.

אותו מהפך היסטורי היה ביטוי עז לדמוקרטיה בפעולה, לאחר שפסו המאמינים באפשרות שמפא"י תשמוט מידיה אי-פעם את השלטון. מפא"י ששלטה במדינה ביד רמה, שחלשה על מקומות העבודה, שטיפחה את מוסדות התרבות שלה, שבחסותה נכתבו ספרי היסטוריה המקפחים את חלקו של המחנה ה"אחר". והנה המוני העם אזרו עוז - ממש כך - והורידוה מן השלטון. בפעם ראשונה בישראל הצעירה הוכיחה עצמה הדמוקרטיה הלכה למעשה.

בגין ריכך את גלולת המהפך, כשהשאיר על-כנה את שרשרת הפקידות והיועצים, צירף לממשלתו את משה דיין והותיר מחוצה לה את נאמנו הגדול ד"ר יוחנן בדר. שלא כבמחתרת, הוא לא סמך כל-כך על "המשפחה הלוחמת", אלה שעשו עימו כברת דרך ארוכה גם במדבר האופוזיציה, והותיר על-כנה את הפקידות נטולת משוא-פנים כביכול. אותם אנ"ש מימי מפא"י הוסיפו לתת את הטון במשרדי הממשלה, תחת ראש ממשלה ושרים מן המחנה הלאומי. החרדות שנתעוררו במחנה המפסיד מיד עם בוקר המהפך התפוגגו אט אט. החזיונות הקשים שנחזו למדינה התבדו תוך זמן קצר. "מחרחר המלחמה" הפך ל"איש השלום", מוביל הסכם השלום עם מצרים ומפנה סיני.

מאז, במשך למעלה מארבעים שנה עברנו כמה וכמה מערכות בחירות, התרגלנו לחילופי שלטון, אף כי ברוב התקופה הוא נתון בידי גח"ל והליכוד, בשיתוף לפרקים של המערך בממשלת האחדות הלאומית. ממשלה באה וממשלה הלכה - והדמוקרטיה הישראלית הוכיחה את חוסנה, בלטה במיוחד על-רקע הפיכות השלטון שהתחוללו אצל שכנינו, מלווים לעתים בשפיכות דמים ובהשתלטות צבאית. כך עד שכוננה הממשלה הנוכחית.

מאז 2015, עם חמש מערכות בחירות וממשלות קצרות ימים, הדמוקרטיה הישראלית הפכה במידה מסוימת לאנרכיה. לא השכילה להקים ממשלות שימלאו את מלוא הקדנציה המוקצית להן. זאת מסיבה אחת ויחידה: הרכבן לא היה מבוסס על אחדות דעים אידאולוגית. הן התלכדו סביב סיסמת רק לא ביבי. חלקיקי ימין שילבו ידיים עם חלקיקי שמאל, גיבשו רוב צמוק והשיגו את השלטון, הגם שנטיית העם ברובו היא - ימין. כך זה היה עד ל1 בנובמבר אשתקד.

עם שיבת הליכוד ונתניהו לשלטון, חזרו וביתר שאת מחזות עליית בגין והליכוד לשלטון לפני ארבעים-וחמש שנה. ההבדלים רבים, אבל הפחדים - אמיתיים או מדומים - דומים. שרי הממשלה הנוכחית לא ישבו בחיבוק ידיים, הזדרזו לצאת ברפורמות במגוון תחומים, ובראשן במערכת המשפט, ביחסי הרשות המחוקקת והשופטת, במערכת החינוך. הביקורת מצד האופוזיציה המתוסכלת לגיטימית, אבל קריאות למרי, אמירות ייאוש בדבר קץ המדינה וקץ הדמוקרטיה - מערערות את אחדותנו הפנימית ומסכנות את שלימות האומה. האם לכך חותרים המתוסכלים והמהלכים עלינו אימים, שאינם מקבלים את ההכרעה הדמוקרטית?

טוב שיש לנו אופוזיציה חופשית וקולנית. הן זוהי מהות משטר דמוקרטי. טוב שיש לנו עיתונות חופשית, שמבקרת, שחושפת, שמאירה פינות אפלות בחיינו. אבל מה חבל שמי שהוביל את המהפכה השיפוטית האמיתית, הנהיג את האקטיביזם השיפוטי, הנשיא בדימוס של בית המשפט העליון, מכנה את תוכנית שר המשפטים "מהפכה של טנקים". האין זה אהרן ברק שהביא עלינו את מהפכת לוין, כתגובה לסמכות-היתר שנטל לעצמו בג"ץ בנשיאותו ובהשראתו לבטל חוקי כנסת?

לחבריי המאוכזבים אני אומר: תירגעו. תתרגלו. תהיו אופוזיציה לוחמנית אך אחראית. תנו לממשלה החדשה להוכיח שהיא טובה מקודמתה. גם אם יש בה יותר מדי חרדים לטעמכם. גם אם יש בה שרים שאינם כלבבכם. גם אם שנוא נפשכם חזר לראשות הממשלה. חזרה המשילות לישראל. תיערכו לחזור לשלטון, אם ירצה בכם העם בבוא העת, אבל אל תערערו את יסודות המדינה, האחדות והדמוקרטיה.