מלחמת האזרחים כבר פה

יש לי חדשות לישראלים. מלחמת האזרחים כבר פה. היא, כרגע, מילולית, היא רוויית יצרים ושנאה, היא כוללת הסתה ובשוליים יש כבר ניצני אלימות פיזית. היא מאותתת לישראלים ומסמנת להם שיש הכרעה פוליטית. אין הכרעה זהותית. הציבור בישראל חצוי בשאלה שהיא הרבה יותר גדולה מזהותו של ראש ממשלה או מפלגה שלטת. זוהי שאלה על צביון, ערכים ודרך. צד אחד הוא דמוקרטי וליברלי. צד אחר הוא שמרני ודמוקרטי. בין ליברליזם (שבטעות מזוהה עם ימין. זה נכון רק לכלכלה, לא להבעת דעה שונה או שוויון בין האזרחים והאזרחיות) לשמרנים פעורה תהום. התהום הזו מפרידה בין מבקשי הרפורמה במערכת המשפט לבין אלו שמבקשים להגן על המבצר האחרון שמגן על המיעוט. כל מיעוט.

המחאה הנשמעת בכל פינה מאז נכנסה ממשלת נתניהו השישית לקיומה היא אותנטית, לגיטימית במשטר דמוקרטי וחוקית כל עוד היא אינה חותרת תחת יסודות השלטון. יכולתה של מחאה זו לעצור את הרפורמה היא כבר שאלה הרבה יותר מסובכת. מדוע? הנה כמה סיבות:

1. החברה הישראלית מיליטריסטית באופיה. היא מתלכדת סביב איום חיצוני (גם זה נשחק ככל שהמלחמות הגדולות מתרחקות). אין לה ניסיון מוצלח עם מחאות חברתיות. לא בואדי סאליב (1959), לא עם הפנתרים השחורים (1971) לא במחאת האוהלים של 2011 ולא במחאת הקורונה בשנת 2020.

2. המחאה החברתית הנוכחית חייבת להישאר חברתית ולא פוליטית. תיוגה כפוליטית ירחיק ממנה ציבורים שמסכימים עם המסר, אבל לא בהכרח עם הפוליטיקאים שמנסים לרכוב עליה. ראו מקרה קיץ 2011 שנצבע (בצדק חלקי) כמחאה שמאחוריה מפלגת העבודה.

3. קיומה של הנהגה חברתית, אותנטית, הוא קריטי. עליה לשדר אמינות, כריזמה, דבקות במטרה ונכונות לשלם מחירים. גם אישיים. ניסיון של מנהיגות פוליטית לתפוס את מרכז הבמה יזיק למחאה ולמטרותיה.

4. ולבסוף, חשוב שתתנהל במסגרת החוק. כל חריגה שתהפוך את המחאה למופע שיש בו אלימות ואנרכיה ירחיק ממנה תומכים פוטנציאליים רבים. שמירה על הסדר היא גם איתות למשטרה ולמסד השולט שאפשר למחות ולעשות זאת אחרת. חוקי, לגיטימי, ממלכתי.

בכל תסריט אחר הלהבות תגדלנה ומלחמת האזרחים שכבר פה תעלה מדרגה. מסוכנת. ומאיימת לפגוע גם ברכוש, וחמור מזה בבני אדם.