השנה מציינים מאה שנה לפטירת מחייה השפה העברית, אליעזר בן יהודה, מחדש השפה ומי שהעשיר את אוצר המילים בעברית המתחדשת. בן יהודה לא הספיק לחדש מספר מילים בודדות ובצמדים, מילים האמורות ללוות אותנו בארבע השנים הבאות לאחר שנוצקו כ
עופרת יצוקה בבית היוצר של מתנגדי ה
ממשלה הנבחרת הנכנסת.
להלן דוגמאות נבחרות מהמילים אשר לא זכו שאליעזר בן יהודה יחדש, יחייה, יציב במרכז השפה העברית - גברת העליונות היהודית, מר תת-אדם, אדון עלה בידו, גברת ממשלה עבריינית, מר אוטוקרטיה-תיאוקרטית משיחית, גברת מרסקי הדמוקרטיה, מר חרד"לים, גברת עסקונה חרדית, מר גזענות, גברת אפרטהייד מר מכונת רעל, גברת טרללת, מר סטאלין בואכה היטלר, גברת שטאזי, מר פרזיטים, גברת שודדי הקופה, מר לחיץ סחיט, גברת ביביסטית, מר בבון, גברת נאצים יהודים והרשימה ארוכה כמעט כאורך הגלות.
מכבסת המילים שלא הפסיקה מעולם לעבוד, הפכה למייבש יעיל מאוד בשנה וחצי האחרונות, כעת שבה לפעול, ממשלה חדשה, כביסה ישנה.
המילים הקשות רוככו וכמעט שהתאיידו עד לפני תוצאות הבחירות האחרונות, הן נעטפו בצמר גפן רך ועדין, ועתה עם התברר בחירת העם, הפכו ממש עופרת יצוקה, אבני בזלת. מילים קשות, כואבות, מסוכנות, פוגעניות, מילים הפורצות בקלילות, מדלגות מעל הקווים האדומים, מעל הסייגים, מעל הגבולות, מוטמעות בשיח, נצרבות בתודעה, מייצרות מציאות.
מאה שנים לפטירתו של אליעזר בן יהודה ושנה וחצי לתחייתה המחודשת של העברית שנמה לה שנה וחצי, והשנאה צומחת שוב. נדמה היה כי מי שכתרו לעצמם את כתר הממלכתיות, מי שהניחו על ראשם את זר השינוי, הריפוי, האיחוי, יתנהגו באופן בו ניסו להתנהג בתקופת שלטונם. האכזבה המרה מיהרה להגיע בריצת אמוק של מי שהפסיד ואין לו עבור מה להתאמץ עוד. קוראים לזה תוגת המיואש.
ההתנהגות של מי שהיו עד תמול ששום באופוזיציה הייתה במובנים שונים ובאופנים מרובים, גסת רוח, לעיתים בריונית, כמעט אלימה. אופוזיציית אקסטרים שנטלה לעצמה את החרות להשתמש בכל העומד לרשותה באופן חוקי מחד-גיסא, והמאיסה את השיח עד גבול הקצה מאידך.
הייתה תקווה, לפחות לאחר ההצהרות הראשונות עם היוודע דבר הניצחון המובהק של מחנה הימין, כי מה שהיה לא יהיה והאופוזיציה הנכנסת תתנהג באופן שונה מקודמתה, בממלכתיות כדגל המרכזי שהניפה קואליציית 'רק לא נתניהו'. אלא שהפער בין ההצהרות לבין המעשים התגלה במהרה, הכפפות הוסרו, חרצובות הלשון שוחררו, והשיח המקטב עלה בעשרת מונים על זה שאותו תקפו בשנה וחצי האחרונות ובצדק.
מאה שנים לפטירת מחייה השפה העברית, אליעזר בן יהודה ונדמה כי לו היה חי בינינו, לא היה מבין משפטים שלמים הבוקעים מגרונות ניחרים מלווים בקצף קל על השפתיים, חריצים עמוקים במצח ווריד צוואר המאיים להתפקע.
זוהי קריאה לאוהבי העם, הארץ, המדינה היהודית דמוקרטית, אוהבי אדם, אוהבי השפה העברית, אוהבי השלום. הניחו לשפת הביבים, שפת הפוגענות, שפת השנאה, השיסוי והפילוג, שפת הסכינים. מילים מייצרות מציאות. הגיע הזמן בהינתן הכרעת העם הברורה, להתחיל לחזק את יסודות השיתוף המעורערים, בלי מילים גבוהות כמו ממלכתיות, רק מילים שבן יהודה המציא כמו נדיבות ולטיפה.
