תהיו נחשונים

מה לומדים ממשל הפעמון?

ונפתח בסיפור. מעשה בעיר מוּכת עכברים, שהיו לטֶרף בפי החתולים. הדבר עורר דאגה רבה בקרב העכברים, שלא ידעו מה לעשות כדי לשרוד את מלחמת הקיום ולמנוע את סכנת החיסול המרחפת עליהם. טיכסו העכברים עצות מעצות שונות, אך ללא הועיל.

יום אחד החליטו העכברים לכנס אסיפת עם, כדי לדון בְּדחיפות בנושא הבוער. באסיפה עלו על סדר היום הצעות רבות, שלא נתנו מענה לבעיה הקריטית. עד שקם עכבר חכם, וּבפיו הצעה אטרקטיבית ביותר. על צוואר הֶחתול המתקרב יתלו פעמון, וכשזה יצלצל, ינוסו העכברים למאורותיהם ויינצלו ממוות. איזו הצעה חכמה, התלהבו כל העכברים. אך אז התעוררה בעיה שלא נמצא לה פתְרון עד היום: מי יתלה את הפעמון על צוואר הֶחתול?

מדרש מופלא זה מוּבא בילקוט שמעוני בפרשתנו. כלפי מה דברים אמורים? בני ישראל היו נתונים בסכנת מוות בין המצרים הרודפים אחריהם להורגם, לים סוף המאיים להטביעם. כפי שחז"ל מצביעים על כך, על-פי הכתובים, העם נחלק לארבע כיתות. כל כת התמודדה בדרך שונה עם הסכנה הכפולה שארבה לעם בדרך. הכת הראשונה, כת המתאבדים, הגיבה ביאוש גמור, וּביקשה ליפול לים. הכת השנייה ביקשה לחזור למצרים ה'אידילית'. הכת השלישית ביקשה ללחום במצרים, והכת הרביעית זעקה לה' בתפילה.

ארבע דרכי ההתמודדות, ובעצם הבריחה מהתמודדות, לא היו מקובלות על משה רבנו מפי ה'. המשותף לכולן הוא פגם באמונה. כנגד כת המיואשים אמר להם משה: "התיצבו וּרְאו את ישועת ה'". כנגד הכת השנייה, שביקשה לשוב למצריים האלילית, אמר משה: "לא תוסיפו לראותנם עוד". כנגד הכת השלישית, שפנֶיה היו למלחמה במצרִים, השיב משה: "ְֻה' יִלָחם לכם". וּכנגד הכת הרביעית, הכת המתפללת, הגיב משה: "ואתם תחרישון". מדוע? הרי תפילה היא הצעד האמוני הטבעי המתבקש ביותר בשעת צרה זו. מדוע לא התקבלה? זאת, נראֶה לי, משום שהתפילה לא הייתה מלוּוה בהשתדלות מעשית, המשקפת אמונה בבורא, כפי שבא הדבר לידי ביטוי בציווי ה'.

אכן, הזינוק לים והמשך המסע בו, מתוך אמונה צרופה שהישועה לא תבושש לבוא, היה צו ה' האולטימטיבי היחידי לעם בעת הזאת. אולם, בדיוק כמו במשל הפעמון, כל אחד רצה לקפוץ למים כִּדבר ה', אך חשש לחייו. העם לא התגלה במיטב אמונתו. היחיד שהעֵז וקפץ ראשון למים, מתוך ביטחון מלא בקב"ה, ועמד בניסיון בגבורה וּּבאומץ - ובעקבותיו סחף את כל העם אחריו - היה נחשון בן עמינדב משבט יהודה. מכאן הביטוי ' נחשון' הפך לסמל למעשה חלוצי נועז, שאדם בעזרת השם מוביל ראשון בִּגבורה. גם הביטוי 'נחישות', המצביע על מעשה אמיץ, הנעשה ללא היסוס וללא פשרות, כנראה נגזר מכאן. אין ספק, נס ים סוף, שבו ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי, ומחזות אלוקיים שהעם נחשף להם בים, חידדו מאוד את האמונה בקרבו ותרמו להתעלותו. שירת הים העידה על אמונה ללא חַת בה' ובמנהיג הבלתי מעורער משה רבנו. לכן היו נחשונים.

אך כנגד רפיסוּּת באמונה שהשתקפה בעם לא רק בחשש הראשוני לקפוץ לים, אלא גם בתלונות חוזרות ונשנות על צמא ורעָב, תוך תסמונת השבוי, ה'מתגעגע' לתופת המצרית, כאילו הייתה מקום אידיאלי - נתן להם ה' את המזון האמוני - המן, שהעמיד אותם במבחני אמונה מכריעים, כמו ללקוט אותו על בסיס יומי בלבד, ולא בשבת, כשקיבלו לחם מִשְנֶה בימי שישי, והכמות ניתנה בהתאם לגודל המשפחה. המן שימש גם מבחן רוחני מובהק. ככל שאדם היה ברמה רוחנית וּבדרגת יראת שמים גבוהה יותר, כך המן ניתן קרוב יותר לבית.

אולם היה מי שזיהה אותה רפיסות באמונה היהודית, ורפיון מסוים במצוות, כפי שרומז שם המקום רפידים. שימו לב השם מורכב משתי מילים: רפו ידיים. וּבהיפוך אותיות גם מהמילה רדף. היה זה עמלק, שבדומה לפרעה ולנחש, אף הוא התגלמות היצר הרע. למרבה הצער הוא הראשון מכל העמים שהֵעֵֻז - אחרי ניסי מצריים וים סוף, שהטילו מורא על כל הגויים - לפתוח במלחמה נגד ישראל ולרדוף אחריהם. יותר משהייתה זו מלחמה פיזית הייתה זו מלחמת חורמה ביהדות, בעיקרי האמונה ובערכי התורה הקדושה. כמי שמגלם את היצר הרע, החֵֵל עמלק לערער על ההשגחה הפרטית, שהיא יסוד מוסד ביהדות, ולזרוע בקרב היהודים את רעל המקריות. בעוד שאנו יודעים שאין מקרה בעולם. הכל מוּכוון מלמעלה. יד ההשגחה העליונה, יד הבורא, שולטת בכול. אפילו המילה מקרה מעידה על כך. המילה 'מקרה' מורכבת מהאותיות 'קרה מֵה'.

מה לומדים ממלחמת עמלק

זַהֵה את האויב - יצר הרע מציג: טכניקות פעולה. כדי להתמודד עימן, עלינו לזהות אותן. ראשית זיהוי חולשה. כפי שראינו, כמי שמסמל את יצר הרע, עמלק מזהה כל פירצה באמונה או בקיום המצוות כדי להפיץ ביהודים את רעל הכפירה. עיינו ערך רפידים.

שנית דחיינות. תופעת הדחיינות מנוגדת ליהדות. "אל תאמר לִכְשֶאֶפְנֶה אֶשְנֶה שמא לא תִֹּפָּנֶה" אמרו חכמינו בפרקי אבות. היהדות דוגלת במילוי מטלות עכשיו. היום. מוטיב 'היום הזה' מאז יציאת מצרים וֳִּּּטמתן תורה חוזר כחוט השני במקרא. מעֵבר להתחדשות והתרעננות, ליום הזה יש חשיבות פונקציונלית. הוא מְתַחֵם כל ביצוע מטלה או מצווה לאותו יום בלבד, והופך את ביצוען לאפשרי ללא מעמסה מיותרת. ממלא אותנו בסיפוק ובמוטיבציה לקראת מילוי מצוות היום הבא.

פעם אחת ממליצה תורתנו הקדושה על דחיינות. וזה קורה במלחמת עמלק, סמל היצר הרע. משה רבנו אומר ליהושע תלמידו להתייצב מחר למלחמה. במלחמה נגד היצר, יש לנקוט ָאותן תחבולות של היצר עצמו, ככתוב "בתחבולות תעשה לך מלחמה". דחיינות שלנו כלפי היצר הרע, כנגד הדחיינות שלו כלפינו בקיום המצוות. הנוסחה שלו היא: עשֵה מחר, כי היום אתה לא יכול לעשות. כי אין לך סיכוי. כי אתה עייף, כי נכשלת כבר בעבירות ולא תצליח להתקדם, ובקיצור היצר הרע זורע רפיון ידיים כנגד רפיון רוחני ונפשי שלנו. לכן נשיב לו באותה מטבע. גם אתה היצר עייף, וּמגיע לך לנוח. תבוא מחר, וחוזר חלילה מִדֵּי יום. הפעם מחר זה לא מאוחר.

טכניקה שלישית של היצה"ר היא הטלת ספק באמונה. מעניין עמלק בגימטריה עולה ספק(240). כי זו מהותו. מה המשותף לנחש, למצרים ולעמלק? כולם הם התגלמות היצר הרע שהמאפיין המרכזי שלהם היה ספקנות. הנחש הטיל ספק בצווי ה' ופיתה את חווה לאכול מעץ הדעת. המצרים הרבו אף הם, בדומה לעמלק, את ה'פֶּן' הספקות האמוניים, אולם כנגדם היהודים, שלא שינו את שמם, לשונם, לבושם ומנהגיהם היהודיים אמרו כן לאמונה. המודל להתמודדות עם היצר הרע, צריך להיות סירוב מוחלט. לומר ליצר חד-משמעית לא. בדומה ל"וימאן יוסף" בפרשת אשת פוטיפר. כל זיהוי של היסוס קל אצלנו מהווה חגיגה ליצר להפיל אותנו.

טכניקה רביעית היא מודל 'וַיָּרֵעוּ', שנאמר על המצרים, שֶאף הם בדומה לעמלק, כאמור, התגלמות היצר הרע. שימו לב, כי המילה "וַיָּרֵעו" מורכבת משתי מילים: רֵעַ(חָבֵר) ו 'רַע'. כדי למשוך אותנו למלכודת פיתוייו, יצה"ר מתחיל איתנו כשהוא מתחזה לחבר הדואג לנו ולשלומנו שלא נתעייף, שלא נתאמץ יתר על המידה, שתמיד ננוח וכך הלאה. ורק אז הוא מטיל את ארסו הרע, וּמפתה אותנו, תוך הצבת מכשולים בדרכנו, שלא לקיים את המצווה. הדרך היעילה יותר להתמודד עם היצר היא לא במלחמה, אלא לפי המודל שהתווה נְעים זמירות ישראל: "סור מרע - כיצד? על-ידי "עשֵה טוב".

שמעו חידה: כיצד אפשר להקטין קו מבלי לגעת בו? התשובה היא - מגדילים קו מקביל ששרטטנו. ככל שנגדיל את הקו המקביל, יקטן הקו הקיים. כך על-ידי ריבוי מעשים טובים אפשר לגרש מעשים רעים. אפילו מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך. על אחת כמה וכמה הרבה מעשים טובים. ככל שנרבה באהבה - דרך נתינה, לא רק פיזית, אלא אפילו בחיוך או במילה טובה - נסיר מקרבנו וֻמהזולת את השנאה. ככל שנרבה מתינות וסבלנות, נסיר מקרבנו וּמאחרים את הכעס וכך הלאה.

הרימו ידיים למעלה

מכירים את תנועת הרמת הידיים של חיילים בפני שוביהם בסימן כניעה? אז יש לי חדשות בשבילכם: מהיום לא מרימים ידיים בתנועת יאוש. מה פתאום? ת"ל אנחנו לא שבויים של אף אחד. לא עוד. וגם לא מכופפים ידיים ביאוש.

גבירותיי ורבותיי, יש לנו יחידת גאווה יהודית. ובגישה היהודית מרימים ידיים רק לתפילה ולעשייה. "והיה כאשר ירים משה ידו-וגבר ישראל". כך נאמר על משה רבינו במלחמת עמלק הקריטית. והמדרש הנפלא, שהולחן לשיר, שואל: "וכי ידיו של משה עושות מלחמה"? וּמֵשיב: "אלא בִּזמן שישראל מסתכלים כלפי מעלה וּמכוונים את ליבם לאביהם שבַּשמים. היו מתגברים". תחשבו על זה.

לסיכום: פרשת בשלח היא פרשת אמונה. המן כנגד המן -

המזון הרוחני המן כנגד המן, מזרע עמלק, סמל היצר הרע.

נחשון ונחישות כנגד הנחש, אף הוא סמל היצר הרע,

דחיינות נגד דחיינות - דחיינות שלנו כלפי היצר, כנגד דחיינות היצר כלפינו.

השם ניסי - תפיסת ההשגחה הפרטית נגד תפיסת המקריות של היצר.

ה' נסי נגד הניסיונות הכושלים חלילה לנסות את ה'.

כל ניסיון מעלה אותנו על נס ומרומם אותנו.

ואחרון אחרון יד האמונה: הרמת ידיים לתפילה-במקום הורדת הידיים של היצר ליאוש.

יד נגד יד - ידי משה היו אמונה, כנגד הרפיון באמונה שמזהה היצר הרע.

בדיחת השבוע

מעשה בקמצן אחד, שאשתו אמרה לו שהעוף שהוא קנה מקולקל וכי יש לזרוק אותו. לזרוק? מה פתאום? השיב הבעל הקמצן. אתן אותו לשכן העני, שיהיה לו מה לאכול והוא יתענג עליו. וכך עשה. בבוקר הביא הקמצן את העוף לשכן העני, וּבערב כבר היה מאושפז בבית חולים עם מיחושי בטן חזקים. הלך הקמצן לבקרו בבית החולים. אך למרבה הצער למחרת נפטר העני בגלל העוף המקולקל.

הלך הקמצן ללוויה של הֶעני, וּבשבעה הלך לנחם את המשפחה האבלה. כשחזר לביתו אמר לאשתו בהתלהבות: ראי כמה מצוות זכיתי לקיים בזכות העוף המקולקל -מתן צדקה בסתר, ביקור חולים, לווית המת וניחום אבלים. ואת רצית לזרוק את העוף?

בדיחה שמעלה חיוך על השפתיים. אך בינינו אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק. כמה נפתלות דרכי היצר, לסטות מהעיקר, וֻלהכשיר אפילו את גרימת המוות בק"ן טעמים וּבעטיפת צלופן מתקתקה של חסד! אם נתבונן היטב, כולנו ברמה זו או אחרת נמצאים באופן לא מודע בסיפור הזה. ודי לחכימא.

פתגם השבוע

אחרי החיוכים נמשכים הלבבות

מילת השבוע

במבט אופטימי אמוני: אופטי-קה

ולקינוחֱִֶֶֶֶַ טוב שבט

הידעתם ששבט עולה בגימטריה 'שיא' (311)? לכבוד ט"ו בשבט קַבלו וורט קצר - טו בשבט הוא ראש השנה לאילנות. וזה מביא עימו שיא צמיחה, שיא ברכה ושיא גשמים. אז מה הקשר בין פרשת בשלח לט"ו בשבט? איך הופכים גלולה מרה לגלולה מתוקה? הפטנט בפרשתנו: המים המרים הפכו ל"מתוקים בזכות השלכת עץ למים". זו הזדמנות להתחדשות עצמית ולצמיחה רעננה במים, זוכרים? סמל התורה.