"הזהות הקטלנית"

ז'וזף שימל הוא פרנקופיל ולוזר שפוטר מעבודתו כמורה מן החוץ בחוג הכושל לצרפת באוניברסיטה. הדירה שלו נמצאת בלב תל אביב ובתוך פקק תנועה נצחי והיא ההישג היחיד שלו ומקור גאוותו. בין כל חפציו ושכיות החמדה שלו הוא מוגן מפני זיהום האוויר החיצוני; הוא מבחינתו מחזיק את הבית ואת תכולתו כבבת עיניו, והבית הוא מהות קיומו: "מה שיש לך בחיים הוא מה שיש לך בבית ומה שיש לך בחנייה של הבית". למעשה, קסטל בלום מציגה לנו את "הזהות הנדל"נית" כאבסורד. ז'וזף שימל "מאוהב" בדירתו, והוא יוצא ממנה רק לסידורים ההכרחיים לו ולטיולים עם הכלב.

עם זאת, מוצג הרחוב, מוצגים חסרי הבית ואלה המתגוררים במגדלי העשירים, המהווים את המשכו של האבסורד; חסרי הבית מנוגדים לדמותו של ז'וזף שימל ואנשי הזהות "המגדלית", המתנשאים ממגדלי השן שלהם. כך קסטל בלום משחקת עם דימויים אלה ועם הסיטואציות הריאליסטיות הנוצרות בספר. למעשה, מוצגת לקוראים דמות של אנטי-גיבור מעורר אהדה דווקא בחלמיות.

הסיפור מובא בגוף ראשון. כמעט חמש שנים שהוא מתגורר בחזית הפונה דרומה של בניין בן ארבע קומות המשקיף אל הרחוב הסואן, ואתו כלב קטן דמוי תחש המנחם אותו מהפיטורין מהחוג לתרבות צרפת באוניברסיטה. הוא מתגורר בשדרות שאול המלך, אף שאין בנמצא באמת שדרה, מזרחה מרחוב אבן-גבירול, ובמרחק של שלושה בניינים מגורד השחקים החדש והיוקרתי, המצופה זכוכית שחורה, והמאכלס בעיקר דיירים המגיעים מן החוץ לחופשות. הוא גר, כאמור, בלבו של פקק וזיהום אוויר. הוא לא סובל את זה, אך רגיל לזה. בעבר האחר של הכביש נמצא המרכז המסחרי לונדון מיניסטור, ויותר מזרחה שוכנת מרפאת שלדון ומרים אדלסון המספקת מתאדון לכשלוש-מאות צרכנים מרחבי העיר. כולם איכשהו מסתדרים עם כולם.

הוא מבשל בדירה בשעות שאין בהן עומס, או שלחלופין - יש פקק גדול, ולכן הבניין אינו נרעד. הוא בכלל פיתח הרגל של אכילה בעמידה והוא מקשיב כל העת למתרחש בחוץ. למעשה, הוא סגור בתוך עצמו וחי רק דרך חלון המרפסת ודרך כלב התחש שלו. הוא מציין כי רעש הרחוב מטריד אותו (וכן הנשים הננטשות), והוא משקיט את רוחו (רעשי שבת בבוקר) ולחלקו הוא מתייחס כרעש לבן (רעש בקבוקי הפלסטיק שאוספים דרי הרחוב). הוא מתייחס לעצמו כמיזנתרופ ונהנה מהלבד שלו, כמעט כצורך הכרחי לקיומו. בזכות כלבו וסידורי היומיום הוא מזיז את עצמותיו מתוך הבית. זהו כלב ש"גם בעלייה של רחוב הנביאים הוא מצליח למשוך אותו אחריו (עמ' 17)".

למעשה, קסטל בלום מצליחה בספר לפתח את אובססיית הנדל"ן הישראלית, אובססיית הקפיטליזם ואף את הגרידיות הפאסיבית-אגרסיבית. היא מציגה אורבניות תל אביבית הנראית אפורה לעיתים, ובמיוחד מנקודת מבטו של ז'וזף שימל, שנראה שחי בבועה הזו, שמתקיימת עבורו כמעט בעל כורחו.

כמו-כן, קסטל בלום משחקת עם הריאליזם, מתייחסת להומלסים הפוקדים את העיר ולקורקינטים החשמליים ומשתמשת בדמותו של ז'וזף שימל על-מנת להעביר את העכירות בעיר, שהיא גם מסכת חייו הרצופה באפרוריות ובסביבת אנשים מוכי גורל, עליהם הוא לא מסתכל בפטרונות או ברחמים, אלא כחלק מחייו הוא, על-אף הניגוד החריף אליו.

קסטל בלום מגישה בספר את כל הפרטים, גם את אלה שבמבט ראשון נראים כאינם חשובים. היא כותבת את דמותו של ז'וז'ף שימל מתוך קול של כתיבה נשית חתרנית ובועטת, וכזו שאינה מהססת להסתכל לקוראיה לתוך הלבן של העיניים. היא מביעה פוסט-מודרניות חדשנית ועכורה, ועלילת הספר כרוכה במציאות היומיומית, הרעננה אך הכואבת.

זהו ספר המזמן קריאה קולחת, קצבית, רווית פרטים המציפה בריחות הזוהמה והאפרוריות של תל אביב ומציגה את המציאות כפי שהיא, תוך יצירה פרוזאית מובנית היטב, עם דמות המנסה למצוא את עצמה בתוך מציאות עצובה, חד-גונית וחסרת משמעות ומעוף, ממנה ישנו ניסיון למצוא את המשמעות הקטנה ביותר, תוך שימוש בריאליזם המלווה בקריצה סוריאליסטית.

ולכן, קסטל בלום מגישה כאן ספר ישיר, חותך, מחתרתי, המשחק בפוליטיקת זהויות ובשעבוד, וברצון של ז'וז'ף להבין לאן הריק הזה הולך.