חנות צמר בקדמת דירת קרקע בבלוק בן שתי קומות, חצר קטנה מרוצפת הצמודה לחנות, ועציצי פרחים שהוצבו סביב הגדר. זה היה ביתם הצנוע של דודיי ניצולי השואה - ברנרד ושרה הלפרין בהדר יוסף. דודי ברנרד שכל את כל משפחתו, רעיה וארבעה ילדים בשואה. לאחר המלחמה הוא הקים עם שרה, שהייתה צעירה ממנו בשנים רבות ואף היא איבדה את משפחתה המורחבת, קן משפחתי חדש על חורבות חייהם הקודמים.
דודתי שרה הייתה אישה גבוהה ויפה, בעלת מראה אירופי מצודד, בלונדינית ולבושה תמיד בקפידה ובטעם טוב. היא האירה פנים לכל אדם, והצטיינה בסבלנות אינסופית. אהבתי את דירתם הקטנה והדחוסה שהדיפה ניחוח אירופי. רהיטי עץ כבדים ועליהם ספרים, בובות וכלי פורצלן, לצד תמונות משפחתיות שהיו פזורות על מדפי המזנון.
אבל עיקר ההתרחשות התנהלה בחנות הצמר של דודיי. לא הייתה זו חנות צמר רגילה. היה זה מקום מפגש חברתי באצטלה של חוגי לימוד לסריגה. גם הנשים בעלות ה'ידיים השמאליות' מהסביבה היו מגיעות לחנות כדי להימנות על החוג הנשי שהקיף את דודתי הכריזמטית. בחיוך תמידי שהיה משוח על פניה, הייתה מסבירה, שוב ושוב, לנשים שהתקשו בסריגה את רזי הפעלת המסרגות. הן היו יושבות סביבה בחצר הקטנה והיא, בסבלנות אין קץ, הייתה חוזרת שוב ושוב על ההסברים, ואז כולן היו פוצחות במלאכה. סורגות ומדברות.
על מה? ובעצם, על מה לא? על החיים, ועל בני הזוג, והילדים. על החמות ש'מוציאה את הנשמה', ועל הבוס הקשוח והנודניק. על השכנה המעצבנת ועל הבעל הבוגדני של ההיא מקומה שלישית שמביא לה פרחים בכל יום שישי והיא, כמו תמיד, תהיה האחרונה לדעת. הן קיטרו על הילד ש'עושה צרות' בבית הספר ועל התבשיל החדש שלמדו להכין והוא נפלא... הן דיברו על החיים. על התסכולים והאכזבות, התקוות והחלומות.
ואני, ילדה רזה וביישנית בכיתה ד', ישבתי ביניהן עם המסרגה ועם הסוודר הכתום הנצחי שלי (שדרך אגב, שמעולם לא השלמתי את סריגתו...) והקשבתי בעניין בלתי נדלה לסיפורי החיים שלהן. כזבוב על הקיר שתקתי וקלטתי לתוכי את הסיפורים האנושיים. הן דיברו בחופשיות, מבלי להתחשב כלל בנוכחותי. הן שוחחו על בגידות ועל תשוקות, על עייפות הגוף ועל יגיע החיים.
ודודתי המקסימה, ידעה להגיד לכל אחת ואחת את המילה הטובה, את משפט העידוד, ו'להשחיל' פה ושם בדיחה מתוחכמת. הן נמשכו אליה כמו פרפרים אל האש, התקבצו סביבה כמו דבורים סביב הפרח. בחן ובאצילות היא ניהלה את מפגשי הסריגה, שבמבט לאחור, היו למעשה מפגשי העצמה נשית, מגדרית.
ואני, ישבתי שם מכונסת בפינתי, קלטתי לתוכי את הרכילות השכונתית ואת שלל האינפורמציה שזרמה בשטף. שם הבנתי, ממקור ראשון ואותנטי, מהם החומרים מהם עשויים החיים. שם, אם תרצו, עברתי את תהליך החניכה האישי שלי.
