לזכור ולהזכיר את המורשת הלאומית

בהתקרב יום הזיכרון לחללי צה"ל תשפ"ג, על השיח הציבורי-תקשורתי השתלט ויכוח פוליטי ואינו מרפה. אנחנו, אזרחי ישראל, אחראים לכך. עלינו לכבד את 24,213 חללי מערכות ישראל, להקשיב, ולהזכיר מבוקר עד ערב את המורשת שעליה מושתת המדינה. אל לנו להיתפס לשיח של איומים והפחדות העוסק בנושא אחד: למנוע מנציגי הציבור בכנסת את הגישה לבתי הקברות הצבאיים.

מחקרם של אפרים יער ואפרת פלג "פטריוטיות וחוסן לאומי בישראל" (2006) מציג נתונים סטטיסטים, לפיהם, נכונות הפרטים בציבור הישראלי להקריב את חייהם למען הקולקטיב גבוהה ביותר: 92% נוטים להסכים להילחם למען המדינה. אלא שככל שהגיל יורד, יורד גם אחוז הנוטים להסכים להילחם למען המדינה: "כאשר בוחנים את הנכונות המוחלטת להקרבה, בקבוצת הגיל המבוגרת ביותר (60+), 80% מסכימים בהחלט להילחם, שעה שבקרב קבוצת הגיל הצעירה ביותר (29-18), השיעור המקביל עומד על 55%".¹

יום הזיכרון חייב בכל שנה לעמוד בסימן החוסן הלאומי, הפטריוטיות והנכונות להקרבה למען הקולקטיב. טקסי הזיכרון לחללי מערכות ישראל חייבים למקד את תשומת לב הציבור בחוסן הלאומי, בשפה של לכידות ולא פילוג. בימים שלפני יום הזיכרון על השיח להתמקד במה שחשוב באמת למדינה, והמוטו "במותם ציוו" חייב להוביל אותנו. אני רוצה להתייחס ל"שלישיית בית הכרם", מאת אביחי אורן, לוחם במלחמת יום הכיפורים (1973). במוקד הרומן מוצגת מצוקתם של הנותרים בחיים מאותה מלחמה מרובת חללים. צעירי אותו דור התגייסו כשהם חדורי אחריותם אישית לביטחונם של כלל אזרחי המדינה. הם נצרו בליבם רגשות פטריוטים שעליהם חונכו.

אלא שנסיבות המלחמה הזאת - מתקפת הפתע בגבול הצפון ובגבול הדרום של ישראל, והחללים הרבים בשלושת ימי הקרבות הראשונים הולידו בקרבם דילמות, ותסכולים. לא ארך זמן עד שהתגלעו מתחים והתפתח משבר אמון בינם לבין הדור הוותיק, דור מקימי המדינה. שכן, בעיצומם של קרבות אותה מלחמה נבטה בלב הלוחמים הטריים אכזבה. מפקדיהם ומדינאי הבכירים של ישראל התרשלו בתפקידם. ומי שספג את המהלומה הכואבת ביותר היו לוחמים בקו האש, שהייתה זאת התנסותם הראשונה בשדה הקרב.

מלחמת יום הכיפורים הייתה קו פרשת המים של אתוס ההקרבה. החוסן הלאומי נפגע. רבים מבני הדור הצעיר יצאו בהתרסה רבתית נגד דור הוריהם ומחנכיהם. על שסירסו את משמעות החוזה בין לוחמי צה"ל ושולחיהם, ועל שפגעו בעיקרי "העקדה" התנ"כית - קידוש ההקרבה לטובת הכלל. הדור ששלח אותם למלחמה כפה עליהם מוות מיותר. שולחיהם היו מדושני עונג ושכורי כוח מתוצאות מלחמת "ששת הימים", 1967, והניצחון המובהק שהושג תוך ששה ימים.

"שלישיית בית הכרם" שופע אמירות ולקחים שמשמעותם אחת: מאבק. מאבק נגד אלו שפגעו באידיאלים, והוליכו שולל את הלוחמים, בני הדור הצעיר. משבר הערכים והשבר הבין-דורי, נמשכים עד היום. ומה נעשה לטובת איחוי השבר? מה ממלא את השיח הציבורי? במקום לרומם את ערכי המורשת ולמלא את השיח הציבורי בשיקום ערכים מאחדים, המגבירים את החוסן הלאומי, נתפסנו לבולמוס של האשמות הדדיות בוטות, וויכוח פוליטי.

חמישים שנים לאחר מלחמת יום הכיפורים, ההתרסה, וריקון עיקרי ה"עקדה" מתוכנם, עדיין כאן. עיקרי ה"עקדה" כמעשה של הזדהות הפרט עם הכלל, התחלפו בזילות, ירידה בחוסן הלאומי וערך הפטריוטיות.

החמצנו הזדמנות לתיקון המצב. הדיון במלחמות ישראל בבתי הספר יכול היה לשלב שיחות מעמיקות המגבירות את החוסן הלאומי. נתונים יבשים על קרבות וחללים, על מחדל וניצחון אינם תחליף לשיח ענייני על המורשת שלנו. תלמידים הניגשים לבגרות ונבחנים על ההיסטוריה של מלחמת ישראל אומרים לעצמם "ברוך שפטרנו". הם רוטנים ואינם מבינים מדוע נכפה עליהם לבלוע חומר נטול תוכן אמיתי, על אידיאלים ממלכתיים, ואחריות הדדית. אני שומעת אותם מתלוננים ומשמיעים מילים המשקפות מיאוס, "איזה באסה, אין ברירה, צריך לשנן עובדות: מי ניצח, באיזה קרב, מה היה בחווה הסינית. במלחמת יום הכיפורים".

בימים שלפני יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל החמצנו הזדמנות לתיקון המצב. אפשרנו לוויכוח הציבורי ולהתנצחויות חסרות טעם ותועלת למשול בכיפה, שלא לומר לתרום להרס מה שנותר מקדושת המורשת. פגענו בערכים מאחדים ובחוסן הלאומי. הצבת המורשת בראש האג'נדה הלאומית עולה עשרות מונים על התמכרות לוויכוח סרק פוליטי.