תגובה לנאומו של אבו מאזן: סילוף העובדות

אבו מאזן ממשיך לתקוף את ישראל בכל שנה בנאומו באו"ם ומנהל הסתה במערכת החינוך נגד ישראל כאחראית למצבם של הפלשתינים. לכאורה, אבו מאזן הוא בעד פתרון של שתי מדינות, פלשתינית ויהודית, אבל במציאות הוא שולל הקמת מדינה יהודית כמו קודמיו בהנהגה הפלשתינית. אבו מאזן הצליח לשכנע את הציבור הפלשתיני שישראל היא האחראית לאי הקמת מדינה פלשתינית והעולם אינו מתעניין בעובדות ומאשים אף הוא את ישראל.

העובדות

המנהיגות הפלשתינית דחתה 6 הצעות להקמת מדינה פלשתינית לצד ישראל ב-1936/7, 1947, 1993, 2000, 2008, 2014 (יפורט להלן). ההצעות נידחו משום שהמנהיגות הפלשתינית, כולל אבו מאזן, אינה מעוניינת בהקמת מדינה פלשתינית לצד ישראל אלא בחיסולה באמצעות הטענה ל"זכות השיבה", טענה שאין לה בסיס בחוק הבינלאומי ובעובדות הקשורות בהיווצרות בעיית הפליטים. "זכות השיבה", זהו סוס טרויאני שנועד להפוך את היהודים למיעוט ולחסל את המדינה היהודית ולהפכה לפלשתין מהים לירדן.

א. הפלשתינים דחו 6 הצעות להקמת מדינה פלשתינית לצד ישראל

המנהיגות היהודית הושיטה יד לשלום שנדחתה על-ידי מנהיגיהם מאז הצהרת בלפור ב-1917. המנהיגות היהודית ויתרה על חלקי מולדת על-מנת להקים מדינה יהודית. בעבר השתרעו המדינות היהודיות משני צידי הירדן. בהחלטת חבר הלאומים, המנדט הבריטי כלל את עבר הירדן אבל הבריטים העבירו את עבר הירדן למשפחה ההאשמית מחצי האי ערב. היהודים השלימו עם גזילת עבר הירדן ובלבד שיוכלו להקים מדינה על השאר, לקלוט את יהדות אירופה ולפתור את הבעיה היהודית - האנטישמיות. בפעם השנייה (ראה להלן) ויתרו היהודים על יהודה ושומרון ועזה.

כלומר, היהודים ויתרו על חלק ניכר מהמולדת ההיסטורית שלהם והסכימו לחלוק אותה עם ערביי ישראל כדי לאפשר הקמת מדינה היהודית ולהבטיח יחסי שלום עם השכנים הערבים.

הסרבנות הפלשתינית

1936/7 - המנהיגות היהודית הסכימה לוותר על יהודה ושומרון ועזה ב-1936 על-פי הצעת ועדת פיל הבריטית ולתמוך בהקמת מדינה פלשתינית לצד ישראל מאחר שמצבם של היהודים באירופה הלך והחמיר מאז עליית הנאצים לשלטון בגרמניה. המנהיגות הערבית/פלשתינית דחתה את ההצעה על הסף ודרשה הקמת מדינה ערבית על כל שטחי הסכם המנדט.

1947 - הוועדה האנגלו-אמריקנית שהוקמה לאחר מלחה"ע השנייה הגיעה למסקנה על חלוקת הארץ לשתי מדינות, יהודית וערבית. ההצעה התקבלה על-ידי האו"ם בהחלטה בנובמבר 1947. המנהיגות היהודית קיבלה את ההצעה ואילו הערבים דחו אותה על הסף והכריזו מלחמה כדי לחסל את מדינת היהודים שקמה ב-1948 וקראו "לזרוק את היהודים לים". ומאז ניהלו מאבקים באו"ם וגם פעולות טרור נגד ישראל.

1993 - ישראל יזמה וחתמה על הסכם אוסלו ב-1993 שהביא להקמת הרשות הפלשתינית, כצעד ראשון לקראת הקמת מדינה פלשתינית לצד ישראל. אבל, מתברר שערפאת הונה את ישראל ולא קיים את חלקו בהסכם כמו ביטול האמנה הקוראת לחיסול ישראל והפסקת הטרור.

2000 - הנשיא קלינטון וראש הממשלה אהוד ברק הציעו לערפאת ואבו מאזן בוועידת קמפ דויד הצעה להקמת מדינה פלשתינית לצד ישראל. ההצעה נדחתה.

2008 - הצעת אולמרט. הוא הסכים לישב בישראל מספר מצומצם של פליטים כדי לשכנע את אבו מאזן לקבל את ההצעה. ההצעה נדחתה כי הפלשתינים רצו יותר. אולמרט כתב ב-17.7.2009 ב"וושינגטון פוסט" שהפלשתינים דחו את התוכנית שלו. אבו-מאזן אישר בראיון לכתב "וושינגטון פוסט" שהצעת אולמרט הייתה טובה יותר מהצעת קמפ דויד. הפלשתינים היו מוכנים לחדש את המשא-ומתן מהנקודה שבה הסתיים המו"מ עם אולמרט. כלומר, הוויתורים של אולמרט הם רק נקודת התחלה.

2014 - ג'ון קרי, מזכיר המדינה דאז, שהשתייך למינהל של הנשיא אובמה שהיה אוהד הצד הפלשתיני, הכין טיוטה להצעת שלום שזכתה להסכמתה של ישראל אך שוב נדחתה על-ידי אבו מאזן שהכריז: "לעולם לא נוותר על זכות השיבה". בעקבות הסירוב הוכנה הצעת טיוטה חדשה. ב-17.3.2014 הגיעו אבו-מאזן ועריקאת לבית הלבן ודחו את ההצעה.

ב. מדוע נידחו כל ההצעות:

כי המנהיגות הערבית/פלשתינית ואח"כ הרשות הפלשתינית מסרבים להכיר בקיומו של עם יהודי, בזיקתו לטריטוריה הניקראת, לדעתם, פלשתין ובפתרון של 2 מדינות לשני עמים, הפלשתיני והיהודי.

נביל שעת', חבר צוות המו"מ עם ישראל הצהיר עוד ב-2010 שהפלשתינים "לעולם לא יכירו בישראל במדינה יהודית". מר שעת' אף הסביר את נימוקי הפלשתינים להצהרה נחרצת זו: "הכרה זו תאיים במישרין על הפלשתינים המוסלמים והנוצרים בישראל, ותגזול מהפליטים הפלשתינים את ביתם בישראל ואת זכותם לשוב אליה".

החלק הראשון של המשפט נועד, לדבריו, להגן על הפלשתינים המוסלמים והנוצרים החיים בישראל. החלק השני של המשפט נועד להבטיח הצפת ישראל בפליטים שיביאו קץ לרוב היהודי בישראל, ולחיסולה של ישראל כמדינה בעלת רוב יהודי.

סאיב עריקאת, האחראי למו"מ עם ישראל מטעם הרשות הפלשתינית לא תמך באמת בפתרון 2 מדינות לשני עמים. הוא הצהיר במספר הזדמנויות שהפלשתינים לעולם לא יכירו בישראל כמדינת העם היהודי. למשל, הוא הצהיר זאת ב-17 באפריל 2009 בעיתון א-זהאר.

הטקטיקה הפלשתינית במו"מ - בזאר מזרחי - עריקאת שהיה האחראי למו"מ עם ישראל עיצב את מדיניות הסלמי כלפי ישראל. הוא ראה במו"מ עם ישראל אמצעי להביא את ישראל להציע הצעות שהרשות הפלשתינית לא הצהירה על הסכמתה אבל במו"מ הבא תמיד דרשה להמשיך את הדיון על בסיס הצעות ישראל כאילו הייתה על כך הסכמה הדדית וחתימה. הראיה לשיטת הסלמי: ביוני 2009, בראיון לעיתון הירדני "א-דוסטור", אמר עריקאת: "בקמפ דייוויד קיבלנו 90% ובהצעת אולמרט 100%, אז למה שנמהר"?

ג. ישראל איננה אחראית להיווצרות בעיית הפליטים

רק מיעוט קטן מהפליטים גורש על-ידי ישראל. הסיבות לעזיבת הפלשתינים הערבים תושבי ארץ ישראל שנויות במחלוקת:

המנהיגות הערבית/ פלשתינית לדורותיה מטילה את כל האחריות על היווצרות בעיית הפליטים על ישראל. הצד הפלשתיני טוען - הפלשתינים גורשו בכוח מהשטחים שבשליטת מדינת ישראל. הקיצוניים בדעה שהגירוש היה מתוכנן מראש. אבל, העובדות מוכיחות שהמנהיגות הערבית-פלשתינית אחראית בלעדית להיווצרות הבעיה:

ראשית כל, בעיית הפליטים נוצרה כאשר היהודים ניסו לממש את החלטת האו"ם מ-1947 ולהקים מדינה, ו-5 מארצות ערב בתמיכת ערביי הארץ ובהשתתפות רבים מהם תקפו את המדינה הצעירה במטרה "מוצהרת" ל"זרוק את היהודים לים". למגינת ליבם של הערבים ישראל ניצחה אבל נוצרה בעיית הפליטים.

שנית, הערבים אחראים להיווצרות בעיית הפליטים. העובדות מוכיחות שרק מיעוט מבין הפליטים גורש על-ידי ישראל. רובם ברחו ביוזמתם ובעידוד מנהיגיהם שהציעו להם לעזוב זמנית עד שהמדינה היהודית תחוסל. הצד הישראלי טוען - הפליטים ברחו מפחד הקרבות או שנענו לקריאות מנהיגים מקומיים או מנהיגי ארצות ערב לעזוב את בתיהם זמנית כדי לא להפריע לקרבות במטרה לשוב לבתיהם לאחר הניצחון.

שלישית, המנהיגות הערבית-פלשתינית ניפחה את מספר הפליטים והפכה אלפי פליטים לבני ערובה בסכסוך הישראלי-פלשתיני על-ידי הקמת אונרא, ארגון של האו"ם לטיפול בפליטים והנצחת מחנות הפליטים. הסבל של הפליטים הוא באחריות המנהיגות שלהם לדורותיה.

כמה ערבים גרשה ישראל

ההיסטוריון בני מוריס שאינו נמנה על חסידי המימסד הישראלי מעריך שמתוך כ-800,000 פליטים מספר הפליטים שברחו ביוזמתם נע בין 600,000 ל-700,000 ורק כ-200,000 גורשו על-ידי ישראל משום שלחמו נגדה. התזה של בני מוריס - חלק מהפליטים ברחו וחלק גורשו, אבל, הגירוש לא תוכנן מראש.

הערבים ברחו/גורשו בארבעה גלים עיקריים על-פי מוריס:

הגל הראשון, מדצמבר 1947 עד מרס 1948 - עזבו ביוזמתם כ-100,000 נפש.

הגל השני,באפריל-מאי 1948 - כ-300,000 נפש. תושבי ערים וכפרים שנכבשו ועזבו ביוזמתם.

הגל השלישי, יולי 1948 - 100,000 חלקם ברחו וחלקם גורשו בשל השתתפות במלחמה נגד המדינה היהודית.

הגל הרביעי, אוקטובר- נובמבר 1948 - 300,000. ברחו בשל הקרבות.

בסה"כ - 800,000. מוריס העריך שרק כ-200,000 גורשו על-ידי ישראל ולכן מספר הפליטים היה מקסימום בין 600,000 ל-700,000.

ההיסטוריון גד גילבר העריך שמספר הפליטים היה בין 630,000 ל-670,000. אבל, 2/3 מהפליטים נשארו בשטחי ארץ ישראל המנדטורית, ברצועת עזה ובגדה המערבית, כלומר על-פי החוק הבינלאומי הם נחשבים לעקורים ולא לפליטים כי הם נשארו בתחומי אותה ארץ. רק כ-250,000 עזבו ללבנון, סוריה, ירדן ומצרים.

אבל, היו הערכות שונות לגבי מספר הפליטים:

סקר של האו"ם מ-1949 (אונרא )- 726,000

הדוברים הערבים, 1949 - 900,000

ישראל - 520,000

משרד החוץ הבריטי - בין 600,000 ל-700,000

אבל, אפילו בארגון אונרא ציינו שאינם יכולים לתת הצהרה מדויקת לגבי מספר הפליטים האמיתיים. גוף אחר של האו"ם העריך שכ-1/3 מהנתונים על מספר הפליטים אינם פליטים כלל. ההגדרה של האו"ם לפליט היא מי שנולד באותה מדינה או קיבל בה אזרחות לפני שברח. מאחר שהסתננות לארץ לא נפסקה בתקופת המנדט עד סיומה ברור שחלק ניכר לא היו, למעשה, פליטים.

מאחר ש-2/3 מהנקראים פליטים נשארו בתחומי הטריטוריה של ממשלת המנדט בגדה ובעזה הרי שרק אלה שעזבו את הטריטוריה של תקופת המנדט - 250,000 - היו פליטים.

סאיב שעריקאת האחראי על ניהול המו"מ עם ישראל פירסם בעיתון "הגארדיאן" ב-14 בדצמבר 0102 מאמר בו הצהיר ש"כל הסדר שלום שלא יפתור את סוגיית הפליטים על בסיס החלטה 194 של האו"ם ייכשל". במלים אחרות, עריקאת דרש כחלק מהסכם עם ישראל שישראל תקלוט את הפליטים ותיישב אותם. הוא קרא לזה החזרת הפליטים לארצם ואף נקב במספר הפליטים שהוא דורש מישראל לקלוט - שבעה מיליון. המשמעות של דרישה זו היא חיסול מדינת היהודים משום שקליטת הפליטים תהפוך את היהודים למיעוט ואז ניתן יהיה לחסל את מדינת היהודים "באורח דמוקרטי". עריקאת לא שאף לדו-קיום עם ישראל וראה בפליטים סוס טרויאני לחיסולה של מדינת היהודים.

ניתן היה לפתור את בעיית הפליטים על-ידי יישובם במדינה הפלשתינית באמצעות פרויקט בינלאומי. למעשה רבים מהם התיישבו, כאשר ברחו, בשטח שהיה מיועד למדינה הפלשתינית - הגדה המערבית ועזה. הרשות הפלשתינית מסרבת ליישב את הפליטים במדינה הפלשתינית ודורשת להכיר ב"זכות השיבה" לישראל במטרה לחסל את מדינת היהודים. דרישה זו נדחתה כמובן על-ידי ישראל.

מסקנות

1. דחיית כל ההצעות לפתרון ומעשי ההונאה של ערפאת-אבו מאזן באוסלו הביאו את הציבור הישראלי שתמך בפתרון של שתי מדינות למסקנה שהפלשתינים אינם מעוניינים בדו-קיום אלא בהשמדת ישראל. התוצאה הייתה שמפלגת העבודה שדגלה בפתרון של שתי מדינות הפסידה את השלטון. הפלשתינים הם שהביאו לעליית הימין לשלטון בישראל, השולל את הפתרון של 2 מדינות ושואף להקים מדינה יהודית מהים עד הירדן. הם אשמים בקיפאון שנוצר.

2. הרשות הפלשתינית הצהירה על תמיכתה בפתרון 2 מדינות אבל, במציאות סיכלה כל ניסיון להקים מדינה פלשתינית לצד ישראל. הרשות הפלשתינית וארגוני הטרור שואפים להביא לחיסולה של ישראל. ההבדל היחיד בין הרשות הפלשתינית לארגוני הטרור הוא בשיטות. בעוד ארגוני הטרור מאמינים שיוכלו לחסל את ישראל באמצעות טרור, הרשות הפלשתינית מאמינה שאפשר לעשות זאת על-ידי דה-לגיטימציה ודמוניזציה של ישראל.

3. רק כאשר ירדו הפלשתינים מהסולם עליו טיפסו ויכירו בזכות קיומה של מדינה יהודית לצד המדינה הפלשתינית יש תקווה שאזרחי ישראל יחזרו לתמוך בפתרון של 2 מדינות לשני עמים. הכרה זו חייבת להיות מלווה בהפסקה מוחלטת של הטרור ובפירוק הברית עם אירן ונסרלאללה.