איתמר בן-גביר איננו שר. בן-גביר הוא חצי שר. מבחינה ציבורית הוא נכה, לא על שום פציעה בתאונת דרכים, אלא נכותו הציבורית נגרמה על-ידי שניים: ראש הממשלה ובן-גביר עצמו. שניים אלה בראו את היצור המוזר המכונה בפינו: חצי שר. נתניהו מינה את בן-גביר לחברות בממשלה, ובן-גביר עצמו הוא שעיצב את תוכנו של התיק שהופקד בידיו. אין כמעט יום שהשר בן-גביר איננו מאיים לפרוש מן הממשלה ולפיכך לגרום להפלתה. לעומתו, ראש הממשלה אינו פותח לבן-גביר את חדר הישיבות בו מתקבלות ההחלטות בתחום עיסוקו של השר בן-גביר, ביטחון לאומי. לפלא בעיננו כיצד מכהנים נתניהו ובן-גביר באותה ממשלה. מצד אחד, נתניהו הבולם - ומולו בן-גביר הנחסם. נידויו של בן-גביר מן ההתייעצויות לקראת "יום ירושלים" הוא צעד המייתר את חברותו של בן-גביר מן הממשלה. משל למה דומה החלטת הנידוי של שר מתחום אחריותו? האם שר החינוך, למשל, יוכל לתפקד אם ראש המשלה היה מפקיע מן השר את סמכותו בתחום מוסדות החינוך? לנתניהו נימוקים רציניים לנידויו, אף לפיטוריו של בן-גביר: הוא מאיים, הוא מדליף, הוא כושל בצמצום הפשיעה ועוד. אלה נימוקים השוללים את חברותו של בן-גביר בממשלה. בן-גביר, מצידו, מודיע כי סיעתו לא תתמוך בקואליציה, בהצבעות. והעם רואה את הקולות. המחזה הזה מוצג לעיני האזרחים כמעט מדי ערב אף בלא כל מאמץ מכיוונם של שני הצדדים, להסתיר את הגלוי לעיני כל.
עיקר העול מונח על כתפיו של ראש הממשלה ועליו להכריע: האם להתאפק ולהשלים עם תפקודו הבלתי ממלכתי של אחד משריו? ואילו חובתו של בן-גביר לנהוג כמצופה מחברי ממשלה. אם לא כן, אחד מן השניים חייב לפרוש, גם אם צעד כזה עלול לגרום לבחירות. במציאות הנוכחית, השניים אינם יכולים לדור בצוותא, באותה ממשלה. ועד קביעת מועד לבחירות חדשות, אם וכאשר, ראוי שבן-גביר, ישנן את הפרק על תפקוד של ממשלה לקראת הסמכתו לעריכת דין. נתיר לעורכי הסקרים להעריך מי משני הצדדים יימצא במצב מועדף בעיני הציבור. מדינה יכולה להוסיף ולהתנהל לאורם של ממצאים של סקרים. אבל כאשר הטרור הפלשתיני מכה ללא הרף, חובתו של השר בן-גביר להתמסר לסוגית הביטחון הלאומי ולא למשחקי קואליציה. וראש הממשלה, אם הוא נרתע מפיטוריו של בן-גביר, חובתו לשתף את השר הסורר בדיונים החשובים ביותר. ואולי, כך תפקודו של חצי שר - יחזור אל תפקודו שר. כלומר, מלא על מלא.
