המוקשים בדרכם של עולי הרגל לשפה העברית

שני 'רוסים' יוצאים מההצגה "אנה קרנינה" בתיאטרון "פשר", ואחד אומר לשני: "מעולם לא חיכיתי לרכבת בחוסר סבלנות כזאת"!

הישראלים המשכילים שביננו, לפחות האלה שהצליחו לשרוד את הרומן עב הכרס "אנה קרנינה" של הסופר הרוסי לב טולסטוי עד לעמוד האחרון, מבינים מה בפועל אמר הצופה: שההצגה הייתה ארוכה מדי ומשעממת למדי, והוא בכיליון עיניו חיכה לפינלה בה הגיבורה זורקת את עצמה מתחת לגלגלי הרכבת.

עם זאת אני לא מצפה שיהיו הרבה ישראלים אשר יבינו פשר המשפט מפיו של הרוסי: "מתי כבר ישודר "אגם הברבורים"? (שביומיים האחרונים שומעים בלי סוף) - שעה שכל תושב רוסיה ועולה מרחבי ברית המועצות לשעבר מבינים מה רוצה לומר האיש: "מתי כבר יסלקו את פוטין, נשיא רוסיה, מהשלטון"? מה הקשר בין הבלט לחילופי השלטון? יש קשר והוא הדוק מאוד. כדי להבין זאת עליכם לדעת שבאוגוסט 1991 התרחשו בברית המועצות אירועים דרמטיים ביותר. קבוצת המדינאים הבכירים במוסקבה פתחה במרד. הם (השמרנים, הניצים) ניסו להעביר מתפקידו את נשיא ברית המועצות הרפורמטור, מ. גורבצ'יוב, לתפוס את השלטון ולהחזיר את האימפריה הענקית למסלול הקומוניסטי. ערוץ הטלוויזיה הארצי ביומיים הגורליים ההם בחוסר בהירות ביטל את כל התוכניות הרגילות שלו ושידר בלופ את הבלט הנפלא של פ. צ'ייקובסקי "אגם הברבורים". מאז שידור הבלט מסמל שינוי השלטון, סילוק הנשיא ברוסיה.

משפטים מוצפנים כאלה יש בשפע בכל שפה, בכל תרבות, אצל כל עם. למשל, כדי להבין לֵמה מתכוון גיבור הסרט ההוליוודי כשמטיח לחוקר משטרתי: "אני החשוד המיידי אצלך כי שם המשפחה שלי מסתיים באות תנועה", עלינו לדעת, ששמות כאלה מאפיינים יוצאי הארצות "הנחותות" - ספרד, איטליה, מקסיקו וכדומה, שמופלים לעומת "הוואספ" האצילי עם שמות המשפחה שמסתיימים בעיצורים.

"שתו מים"

ובחזרה למחוזותינו. העולים מרוסיה לא מצליחים לרדת לסוף דעתו של הדובר כאשר הוא מרמז על מה שידוע לכל ישראלי מצוי. הם כאזרחים חדשים לא מתמצאים בתולדות המדינה, באירועים שהשאירו את חותמם בתודעת האוכלוסייה. אז בשביל זה יש להם אותי; בספריי מסדרת "עברית שפה מרתקת", בפינתי השבועית ברדיו רק"ע אני מסביר להם את הקטעים המוצפנים בשפה העברית.

בימים אלה בתחנת הרדיו הממלכתי רשת ב' השדרן אריה גולן במסגרת הפרויקט לציון 75 שנים למדינה משדר פינה בה כל פעם הוא מספר על האירועים החשובים ביותר בשנה זו או אחרת מ-75 השנים האלה. כשגולן הגיע לשנה המוזכרת לעיל, 1991, ברור שלא התייחס לדרמה שהתרחשה במוסקבה הרחוקה אלא ציין שבאותה השנה "כולנו שתינו הרבה מים". התושבים החדשים של ישראל כדי להבין צריכים הרצאה על המבצע "סופה במדבר", על הסקאדים כמתנת סדאם חוסיין לנו, על האיפוק המאולץ של ממשלת ישראל, על הסיפור המרתק על דובר צה"ל שי נחמן והמנטרה שלו "שתו מים".

עוד באותו ההקשר: לפני מספר שנים העיתון ידיעות אחרונות יצא בכותרת שמנה: "גדי ישכנע אותנו לשתות מים" - ותמונתו של העיתונאי גדי סוקניק אשר התמנה לדובר צה"ל. כפי שאומרים: המבין יבין. את הבדיחה של אותם הימים יבינו מעטים גם בקרב הישראלים הצעירים. "מה נעשה אם סדאם יפציץ אותנו"? - "יפציץ את רמת גן"! הבדיחה מיועדת לאלה שיודעים, שבעיר הנפלאה הזאת בזמנו השתכנו הרבה מהנציגים של העדה המפוארת של יוצאי עירק.

לא מזמן ביקר בישראל מזכיר המדינה האמריקני אנטוני בלינקן. אחד הפרשנים הישראלים צינן באולפן: "ישראל בשביל המזכיר - היא יוטבתה בדרך לסעודיה". למה יוטבתה, מה קשור? ההסבר בשביל האזרחים החדשים: יוטבתה היא הנקודה בכביש 90 בחצי דרך לאילת, שם תמיד עוצרים לתדלק מכונית, למתוח שרירים, להשתמש בשירותים; יוטבתה אף פעם לא יעד, רק תחנת ביניים לכול אלה שמטרתם האמיתית - עיר הנופש ללא מע"מ. כלומר, לא להתלהב יותר מדי מביקור המזכיר, לא לפתח ציפיות, לא ייצא מהביקור משהו טוב למדינה יהודית (זאת העמדה של הפרשן - הציטוט לאחריותו; יש כאלה שטענו אז הפוך).

בין 2 ל-4

דוגמה טרייה לגמרי. אחרי הפרסומים שהשופטים במשפט נתניהו הסבירו שהפרקליטות תתקשה להוכיח שוחד בתיק 4000, העיתונאי ינון מגל (הביביסט השרוף - לדעת רבים) כתב בחשבון הפייסבוק שלו בציניות: "בפרקליטות פתחו סוכת אבלים. מבקשים לא להגיע לנחם בין 2 ל-4".

ושוב, מה פתאום - בין 2 ל-4? למה להדגיש? לֵמה הוא כאן רומז? הנה ההסבר לאזרחים החדשים: העיתונאי מבטא כאן את הטענה (תחושתם?) של חלק מהאנשים שהשסע הנוכחי בחברה הוא בין "ספרדים" לאשכנזים המתנשאים (שמורגלים לסיאסטה, שינה בין 2 ל-4) שתפסו את נקודות הכוח במדינה ומפלים את יוצאי מדינות ערב (העמדה שקשה איתה להסכים - בכל זאת משפחתו של נתניהו עלתה ארצה לא מהרי אטלס).

באור הנאמר כבר קל יותר להסביר את דבריו הממורמרים של אחד מחברי הכנסת מטעם מפלגת העבודה, יוצא מרוקו (שמו שמור במערכת), אשר בפריימריז נדחק למקום הרחוק מריאלי: "חברי המפלגה מצביעים תוך שהם מריחים".

לפני מספר שנים הכתב של האתר ynet השווה את מנהיג הכורדים בעירק, מוסטפא באראזני, לבן-גוריון ברמזו שגם הלה יצליח להכריז על המדינה העצמאית הכורדית. אחד הגולשים כתב בתגובית מתחת למאמר: "כל עוד הוא לא יעמוד על ראשו - לא אאמין"! אז אני לקחתי את קוראי לחוף הים בתל אביב כדי שיראו את פסלו של ראש הממשלה הראשון של ישראל העומד על ראשו - כמו בתמונה המפורסמת שלו משנות ה-1950.

בשירו המפורסם "השיירה" אריק אינשטיין שר אחת השורות במבטא המוכר לכל ישראלי: "והנגב עוד יהיה פורח". ועבדיכם הנאמן מסביר לקוראיו שהמבטא הזה הוא סימן ההיכר של בן-גוריון - בדיוק כמבטא עם רי"ש רפה בדיבורו של מייסד ברית המועצות ולדימיר לנין.

"יד שנייה מרופא"

בית משפט דן את הנאשמת ל-10 שנות מאסר בעוון שוחד; אחד המגיבים כותב מתחת לידיעה: "10 שנים בפנים עדיף מחולות ראשון". בחולות ראשון לציון מוצאים מדי פעם את הגופות של האנשים שלפי החשד חוסלו על-ידי המאפיה (כך היה לפחות בעבר). המגיב רומז שהאישה לא שיתפה פעולה עם החוקרים ולא הסגירה את הנאשם האמיתי כי חששה לחייה.

זכורה לי בדיחתו של חבר הכנסת אחמד טיבי אחרי בחירת נשיא המדינה ה-9. בתשובה לשאלה מדוע הוא הצביע בעד שמעון פרס? ענה טיבי בצחוק: "תמיד סברתי שממלא-מקום ראש הממשלה בארץ חייב להיות ערבי, אז הנשיא יהיה מי שלפחות האימא שלו ערביה".

גילוי נאות - המקרה עם המשפט הבא - "יד שנייה מרופא" זכור לי כרגע לא יאה בשבילי; עד היום יש לי ייסורי המצפון. הלכנו לסרט ישראלי שזכה לביקורות משבחות; הגיבור הראשי, נהג מונית, בביקור אצל פסיכואנליסט מגלגל את הסיבות לאומללותו. בין השאר מספר שיש לו גם אישה וגם מאהבת. "מי המאהבת", מתעניין המומחה. הסרט בכלל עיצבן אותי ברמות כי כולו (מבחינתי) היה בנוי על שטויות לא מציאותיות: עולה חדשה מתוסכלת בוגדת בבעלה הרופא עם נהג מונית ישראלי; במקביל בעלה עושה מאמץ להוכיח את רישיונו המקצועי כדי להתקבל לעבודה בבית חולים בקנדה לשם הם מתכננים להמשיך מישראל (ומצליח בזה - סיפורים כאלה הם רבים ואמיתיים). אבל נהג מונית ישראלי פוקד את חדרו של פסיכואנליסט? נהגי המוניות שלנו בעצמם יכולים להשתמש "שרינקים" לשאר האוכלוסייה. נשאיר את השטות הזאת על מצפונם של יוצרי הסרט; אבל אשת הרופא שמתכנן לקחת אותה לקנדה - בוגדת בו עם נהג מונית? אני מבין - חרות המשורר, אך לא עד כדי כך! וכשהפסיכיאנליסט שאל את הנהג מי המאהבת, לא התאפקתי וציננתי בקול חלש אך ברור: "יד שנייה מרופא". כל יושבי השורה שלנו, שורה שלפנינו ושורה מאחורינו התגלגלו בצחוק. האנשים משורות אחרות סובבו את ראשם ושאלו אותם: "מה, מה הוא אמר"? - גם להם כנראה היה חשוב לדעת מה עורר את הצחוק. כולם שכחו לדקה או שתיים על הסרט שיוצריו לא התכוונו להצחיק את הקהל.

קוראי האתר יודעים ללא הסברי על מה מדבר השדרן כשמתלוצץ: "אני חייב לעבור בדיקת ד.נ.א. - ייתכן שמותר לי לאכול בפסח קטניות", מה משמעות האימרה: "חניתי בכחול-לבן" וכו'. "מדד הפאלפל", "חצי מעברה", "לירן חולצה אפורה", "המיצובישי מודל גולדפרב" ויש סממנים רבים כאלה, מוקשים תחת רגליכם של לומדי העברית, שללא ידיעתם אתה לא יכול להגדיר את עצמך כישראלי אסלי.