נניח שהכל ייעצר

נניח שהכל ייעצר. החקיקה תיגנז. המחאה תסתיים. מוצאי השבת של כולנו יחזרו להיות ללא הפגנות, מחאות, חסימות. מהדורות החדשות של הטלוויזיה לא יעסקו בחקיקה (שנגנזה), והממשלה שיש לה 64 מנדטים, תשקיע את הזמן, המשאבים והאנרגיה בקידום נושאים בוערים שעל סדר היום הישראלי: יוקר המחיה, דיור לזוגות צעירים, תשתיות הכבישים, מצוקת מערכת החינוך (שר החינוך מדבר על אלפי מורים חסרים), תמרוץ מערכת הבריאות, הכנת העורף לסבב הלחימה הבא עם חמאס (ואולי גם חיזבאללה), והסכם הגרעין עם אירן. אולי שכחתי משהו מהותי, אבל גם כך הרשימה מלאה.

נניח שכל זה יקרה. ומה אז? אז נחזור להיות עם אחד שחי בדמוקרטיה ייצוגית שבה הקואליציה והאופוזיציה יתנגחו כמקובל? האם אז השיח בבית הנבחרים, בתקשורת, ברחוב יהפוך להיות קשוב יותר, ענייני יותר, חמלתי יותר, מתחשב יותר? יש ישראלים שבאמת מאמינים לזה אחרי כל מה שקרה כאן בחצי השנה האחרונה? האם שוב תהיה כאן משילות של ממש (שאינה קיימת שנים רבות) ושוויונית כלפי כל הקבוצות והקהילות המרכיבות את הפסיפס האנושי של החברה הישראלית - ערבים, דרוזים, מתנחלים, ליברלים, שמרנים, חילונים, דתיים, נכים, אתיופים ושוב מחילה אם שכחתי קבוצה חשובה נוספת.

אני מציע לכולנו לחשוב טוב על התשובות לפני שאנחנו עונים לעצמנו, ללא כל קשר לעמדותינו הפוליטיות. גם לא חשוב מי אשם במצב שאליו הגענו כחברה. מה שחשוב הוא להסתכל קדימה ולשאול מה אנחנו רוצים מעצמנו כחברה? האם ניתן למצוא חזון משותף, מכנה משותף שעליו יכולים כל חלקי החברה הישראלית להסכים. בשביל זה צריך לחזור למגילת העצמאות ולתקף אותה בחוקה. כזו שתגן על כל האזרחים והאזרחיות - ללא כל קשר למוצאם האתני, העדתי, הדתי, צבע עורם, זהותם המינית והשקפתם הפוליטית. האם יש ישראלים שרואים מציאות כזו של ישיבה בחדר אחד של נציגות של כל זרם, רעיון, אמונה והשקפת עולם על חיי האדם (יחיד או קבוצה) שיכולים לגבש הסכמות רחבות כאלה? אני בספק. גם על הסכמה של 75 אחוזים מכלל הקבוצות אני חותם ובלבד שמחול השדים שאנחנו בעיצומו (וסופו מי ישורנו) ייעצר.

בשביל זה צריך מנהיגות. אמיצה, נועזת, שוברת שוויון. משנה מציאות. מין מהטמה גנדי או מרטין לותר קינג ישראלי. אני אפילו לא מעז לומר ציוני (כי לא כולם כאן ציונים). ישראל מנוהלת היום על-ידי אנשים שאינם מנהיגים. ועל-מנת שלא אצא פטור בלא כלום הנה שניים מהדור הזה שהוכיחו מנהיגות בשנים האחרונות: מנצור עבאס ונפתלי בנט. תקשיבו לנאומים של שניהם (של עבאס גם בערבית!) ותגלו מנהיגות מזן אחר. אני יודע שהציניקנים יגחכו (ואולי גם יכתבו תגובה לא עניינית של בנט שהונה את הציבור ועבאס שהוא איש האחים המוסלמים), אך העובדה ההיסטורית קיימת: הם ניפצו תקרות זכוכית והוכיחו שאפשר לנהל את העסק המסובך הזה שנקרא מדינת ישראל גם אחרת. גם אביגדור ליברמן, זה שרצה פעם חוק נאמנות לערביי ישראל, הוכיח בגרות והישגיו כשר אוצר היו מרשימים (תשאלו את בצלאל סמוטריץ. הוא כבר הודה שקיבל קופה במצב מצוין).

בקיצור, כדי שכל זה יקרה, צריך אומץ, נחישות, דבקות במטרה וחזון. כל אלו אינם חלק מהמאפיינים של ההנהגה הנוכחית בישראל כיום (בין אם הצבעתם עבורה ובין אם לאו). כאשר זו תקום, ניתן יהיה להניח את השנאה מאחור ולבנות פה שוב חברה ישראלית שהביטוי ריקמה אנושית אחת יבטא את מאפייניה.