הרהורים על אירן

לאחרונה סיימתי לקרוא את הספר "אני כותבת לך מטהרן" (דלפין מינואי). ספר על אירנית שהוריה ברחו מאירן של חומייני לצרפת והיא חוזרת לאירן בתור עיתונאית, מנסה לחיות באירן כעשר שנים ולבסוף נאלצת לברוח מאימת השלטון. תיאור המציאות שהסופרת מתארת העלה בי מחשבות על ישראל.

משטר דתי לאומני, קיצוני ותאב כוח ושררה השתלט על מדינה וחברה והכפיף אותה לעקרונותיו הנוקשים השמרניים והקיצוניים. בחברה הזו ישנן קבוצות גדולות של שוחרי דמוקרטיה, שכבה גדולה של אקדמאים ברמה מאוד גבוהה שרואים את העולם בחוץ ויודעים איך מדינה חופשית צריכה להיות. זו אירן של ימינו.

חשבתי לעצמי עד כמה אנחנו קרובים לאירן, הן מבחינת הרכב האוכלוסייה, הן מבחינת איכות האוכלוסייה והן מבחינת איכות השלטון ועקרונותיו. למעשה אירן בהחלט יכולה להוות עבור החברה הישראלית תמונת מראה לעוד עשרים שנה, אולי אפילו עשור. הקנאים הדתיים והמשיחיים אצלנו דומים בצורה מדהימה לקנאים שלהם. המושחתים שלנו דומים להם כשתי טיפות מים (למרות שמושחתים דומים אחד לשני בכל מקום בעולם).

הבסיג' האירני הוא ה"משמר הלאומי" שבן-גביר כל כך משתוקק להקים. למעשה מדובר במיליציות חמושות סמי צבאיות שתפקידן להיות הזרוע האלימה של הממשלה לניפוץ כל התנגדות אקטיבית, אלימות עוקפת משטרה. באירן, משמרות הבסיג' הם אלו שמדכאים כל ניצוץ של מחאה נגד המשטר על-ידי הפעלת אלימות קשה ברחובות נגד המפגינים בגיבוי מלא של המשטרה. זה החזון של איתמר בן-גביר ובצלאל סמוטריץ'. לשם הם מכוונים, אלו הקנאים שלנו שזהים לחלוטין לקנאים האירנים, ההבדל היחידי הוא השפה וגודל הכיפה או הטורבן.

הרהור נוסף מעלה את הסוגיה של הנשק הגרעיני. כולנו מבינים את הסכנה של נשק גרעיני בידי משטר כמו באירן. מה שמפחיד הוא שאם הקנאים שלנו ישתלטו על המדינה באופן כל כך חזק כמו באירן תהיה לנו מדינה תואמת אירן עם נשק גרעיני ביד. שרים בכירים ואולי אף ראש ממשלה שתפיסת עולמם גורסת שכדי שהמשיח יגיע צריכה להיות מלחמת גוג ומגוג, ומה יותר טוב מכמה טילים בליסטיים אטומיים שיעופו במזרח התיכון על-מנת לייצר את האפוקליפסה הזו.

ומצד שני, אם וכאשר נהיה מדינה כמו אירן נוכל מיד לחבור אליה לציר הרשע, הרי למעשה החברים שעוד נותרו לישראל כרגע כבר נמצאים בתוך ציר הרשע או לפחות מתחככים בו באופן תמידי. אנחנו כפסע מיציאה ממשפחת מדינות המערב. במקרה שהמחנה הדמוקרטי יפסיד במלחמה, לא נותר לאיי השפיות בחברה הישראלית אלא להגר ולהקים ישויות ישראליות עם אוטונומיה תרבותית וחברתית באיי יוון, קפריסין וכרתים, כפי שהיה בבית ראשון ובית שני.