הפוך בצלאל, הפוך

אחד הוויכוחים המפורסמים בקרב אקדמאים העוסקים במדעי הרוח והחברה הוא האם השכלה מעודדת מחאה ואלימות חברתית או שמא דווקא נבערות ובורות הן המנתבות צעירים חסרי מנוח לעבר הקצנה שבין ביטוייה מחאה פוליטית ואלימות, כולל טרור. בכל הקשור למגזר הערבי בישראל - כל מי שעוקב אחר ההתפתחויות בקרב אוכלוסייה זו יודע שנתוני ההשכלה בקרב גברים ונשים צמחו בשיעורים מרשימים בשלושת העשורים האחרונים. אחוז התעסוקה של נשים יותר מהוכפל (תמצאו אותן בבתי מרקחת, בסייעות שיניים, בהיי-טק, בהוראה, במענה טלפוני של שירותי בריאות ופיננסיים וכך הלאה). גם אצל הגברים הערבים נרשמה עלייה בתעסוקת אקדמאים, אם כי פער המועסקים בינם לבין אקדמאים יהודים, עדיין משמעותי.

העלייה בהשכלה (ובאיכות החיים של המגזר הערבי) מאז ימיה של ממשלת יצחק שמיר ב-1990, הביאה גם לעלייה במספר הערבים הישראלים המבקשים להשתלב בשירות הציבורי - כולל רכישת כרטיס כניסה לאחר שעשו שירות לאומי/אזרחי. המספרים מאז 2004 מדברים בעד עצמם. תחנות שיטור מקומי (לו רק היו אפקטיביות), גידול של ערבים המועסקים בשירות הציבורי, נוכחות של ערבים (בעיקר נשים - בתקשורת), כניסת נשים למפלגות ערביות, כולל לרע"ם (נצר של האחים המוסלמים) - כל אלה מבשרים על תמורות של ממש במבנה המשפחה והחברה הערבית בישראל.

במקביל לתהליכים הללו, נרשמה מעורבות מינימלית של ערבים ישראלים בטרור. ייאמר מיד: היו ערבים ישראלים שביצעו טרור בעצמם או סייעו לטרור בשנים האחרונות. כל מקרה בפני עצמו ראוי לסיכול מלא, ואם זה חלילה לא התרחש, מחיר האובדן האישי (והקולקטיבי) הוא עצוב וקשה מנשוא. אך במספרים השוליים הללו טמון הפרדוקס: האוכלוסייה הערבית ברובה המכריע מתנערת ממעשי טרור אלו ומרחיקה עצמה גם מנבחריה, כאשר אלו אינם מגנים באופן ברור טרור. לא זו אף זו: ניתוח דפוסי הצבעה וניטור שיח ברשתות חברתיות מאז 2014 במגזר הערבי מגלה מגמה יציבה: הציבור הערבי דורש מנבחריו להתמקד בקידום סוגיות אזרחיות ולשפר את איכות החיים של הערבים ישראל ולא לאומיות (פלשתיניות). כך עשתה הרשימה הערבית המשותפת (2015-2019) וכך ניסה מנצור עבאס לעשות בשבתו בקואליציה משך 18 חודשים.

המהלך שמוביל עכשיו שר האוצר להקפיא העברת כספים לערבים תואמת את האידיאולוגיה של סמוטריץ' ביחס למעמדם של לא יהודים בארץ. נימוק: משכילים ערבים יפתחו חממות לטרור. סמוטריץ' צודק כאשר מנתחים את הקמת התנועה האיסלאמית ב-1979 על-ידי שיח' עבדאללה נמר דרוויש ולצידו משכילים צעירים שהקצינו - כמו שיח' ראא'ד צלאח וסגנו בפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית- השיח' כמאל ח'טיב. אלא שמאז עברו ארבעה עשורים ויותר והתופעה הזו לא חזרה על עצמה. טרור שביצעו ערבים ישראלים בעשור האחרון התאפיין בשתי מגמות: האחת, פעולות של יחידים (כמו הפיגוע בקפה בדיזנגוף ב-2016) או טרור בחסות דאעש (שגם אותו הוקיעה החברה הערבית). עשרות בודדות גם הצטרפו לשורות ארגון המדינה האיסלאמית - לא כולם היו משכילים והמשפחות ברובן התנערו מבניהן.

הדרך לטפל בערביי ישראל כאזרחי המדינה אינה עוברת בהדרה שלהם. במחבלים - בין שהם ערבים ישראלים (גם יהודים) יש לטפל ולסכל. ללא דיחוי וללא פשרות. באחרים יש לנהוג כמקובל בדמוקרטיה ולתת להם זכות שווה להתקדם בזכות כספי ציבור. הדרת מיעוטים, כפי שהוכח באירלנד, בספרד, בהודו, בטורקיה ובישראל ותרומת הממסד לתחושה שבני המיעוט (בכל מדינה) אינם אזרחים שווים הובילה לאורך ההיסטוריה למחאות ומעשי טרור בכל המדינות הללו. השילוב בחברה מייצר לא רק תחושת שייכות (אזרחית) אלא גם מקבע מצב שבו לערבים הישראלים יש הרבה יותר מה להפסיד, אם יחליטו - באופן שגוי - לפנות לטרור. ולכן - מוטב יעשה שר האוצר אם יפריד במקרה זה בין אידיאולוגיה לפרקטיקה, ובכך לא ייצר קרקע פורייה למתיחות חדשה בין המדינה למגזר הערבי.