האם לדבר על מוראות הזמן, על זוועת הרחוב היהודי המתנפל על יהודים, על הריסת הממלכתיות ושבירת הכלים כמעט בכל תחום? השיח הציבורי מלא בזה עד להתפוצץ, ובתוכי מתעוררת תנועת סירוב כלפי הרצון לגרור את כולנו למדמנה הזאת. יהיה לנו די זמן אחרי החגים להמשיך ולהתכתש. אך הנה הזמן היהודי דוחק בנו להתכנס פנימה אל עצמנו, האני הפרטי והאני הקולקטיבי, לעזוב את המציאות המקומטת, להתרומם מעל החשבונות הקטנים העכשוויים ולהישיר מבט אל הנצח.
יום הכיפורים בפתח. הזדמנות לשוב אל השורש, לתקן את רוחנו, להכינה לשנה החדשה. הכפרה היא הכפורת, המִכסה שהונח במשכן על ארון הברית, כלומר זו הנחת כיסוי על טעויותינו. אבל כדי להגיע לכפרה אנחנו מצווים להרים את הכיסוי ולהתוודות, לעמוד מול חולשותינו וזיופינו, מול המרידות הקטנות והגדולות שלנו, מול הפער בין מה שאנחנו למה שהיינו רוצים להיות - ולהציף זאת החוצה. להתבונן באומץ, לא לפחד, לבחון את ההצלחות והכישלונות, להביט ברגעי החסד והדין שהרכיבו את השנה שלנו. אל דאגה, זה ישתלם.
כי מהו החטא אם לא ההחטאה, החמצת הכיוון הראוי, הסירוב לשמוע את הקול הפנימי הקורא לנו? "אבינו מלכנו, חטאנו לפניך, רחם עלינו": החטאנו את המטרה, שכחנו את עצמנו, ולכן בקשת הרחמים. הרחמים הם הרחם שלתוכו אנחנו מבקשים להיאסף ולארגן את כוחותינו, ואז להיוולד מחדש.
מסכת יומא, העוסקת בעבודת יום הכיפורים, מסתיימת בדברי גדול התנאים, רבי עקיבא בן יוסף (מחצית ראשונה של המאה השנייה לספירה): "אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל! לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִטַּהֲרִין, וּמִי מְטַהֵר אֶתְכֶם - אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל לו, כה): 'וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶם', וְאוֹמֵר (ירמיהו יז, יג): 'מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה" - מָה מִקְוֶה מְטַהֵר אֶת הַטְּמֵאִים, אַף הקב"ה מְטַהֵר אֶת יִשְׂרָאֵל". ומהו מקווה אם לא רחם המכיל את הרחמים? כשם שהטבילה במקווה מטהרת באופן לא רצוני, גם המעבר במנהרת הזמן של יום הכיפורים, מטהר את כולנו, המשתתפים בתענית הציבור והפורשים ממנה. שכן, לא רק יום כפרה אישי דתי לפנינו, אלא יום כפרה לאומי. האומה כולה נטהרת.
בעיצומו של יום נקרא בתפילת המנחה את ספר יונה. בפרק השלישי אנחנו קוראים על תשובה מהדרך הרעה ומן החמס שאפיין את חיי התושבים בנינווה. הם צמים ומתכסים בשק וקוראים לאל בחוזקה, "מִי יוֹדֵעַ, יָשׁוּב וְנִחַם הָאֱלֹהִים, וְשָׁב מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְלֹא נֹאבֵד". וכך קורה: "וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם - כִּי שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה - וַיִּנָּחֶם (חזר בו) הָאֱלֹהִים עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לָהֶם, וְלֹא עָשָׂה". על פניו, הנה הסיבה הישירה מדוע קוראים את הסיפור דווקא ביום הכיפורים.
כדאי להפנות מבט לתחילת הסיפור: אלוהים קורא ליונה ומטיל עליו שליחות, והוא מסרב לשמוע. הוא בורח. הבריחה היא הנושא המרכזי. לעתים אנחנו מוכרחים לברוח הרחק מהבית, מהמשפחה, מהמולדת, רחוק מעצמנו, כי איננו מאמינים שזה אכן הקול הנכון והמתאים לנו. יונה בורח מההרים אל השפלה ומשם נמלט לים. "וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי ה', וַיֵּרֶד יָפוֹ וַיִּמְצָא אָנִיָּה בָּאָה תַרְשִׁישׁ וַיִּתֵּן שְׂכָרָהּ, וַיֵּרֶד בָּהּ לָבוֹא עִמָּהֶם תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי ה'". פעמיים מודגשת הירידה, ושמא: ההידרדרות.
ושוב, דווקא בתהליך הבריחה הוא מוצא (ממציא) את עצמו מחדש. הים מייצג את החלק הנסתר באישיותנו, הלא מודע, ממלכת החלום ההדחקות וההחמצות. ההדחקות אינן בהכרח דברים אסורים שרצינו והחבאנו, אלא גם הכיוונים הנכונים שידענו פעם אך סילקנו אל מתחת לסף התודעה בעקבם של החיים, לחצי החברה והעבודה. זה הקול הפנימי של האני האותנטי השוכן עמוק בתוכנו, וממנו התעלמנו. לשם בורח יונה.
"אָנָה אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ, וְאָנָה מִפָּנֶיךָ אֶבְרָח? אִם אֶסַּק (אעלה) שָׁמַיִם - שָׁם אָתָּה, וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל (ואם ארד אל השאול) - הִנֶּךָּ!", מתאר משורר תהילים את הבריחה מעצמנו, שעתידה להתגלות כמאמץ לזנוח לשווא את הניגון שחוזר אלינו ועתיד להחזירנו אל עצמנו. כך מתחיל נתן אלתרמן את המפעל השירי הגדול שלו: "עוֹד חוֹזֵר הַנִּגּוּן שֶׁזָּנַחְתָּ לַשָּׁוְא". הוא ניסה לברוח מייעודו כמשורר, אך לשווא. זה חזק ממנו: "שָׁוְא חוֹמָה אָצוּר לָךְ, שָׁוְא אַצִּיב דְּלָתַיִם", ולכן "לָנֶצַח אֲנַגְּנֵךְ".
גם יונה, לא מצליח לברוח מהקול הקורא לו. בדרך מנוסתו, בלב הים, מתחוללת סערה המסכנת את חייו. האדם בורח וחייו מתערבלים, מסתחררים ונטרפים. בתחילה הוא מכחיש את סיבתם: "וַיְהִי סַעַר גָּדוֹל בַּיָּם, וְהָאֳנִיָּה חִשְּׁבָה לְהִשָּׁבֵר", ומה עושה הבורח: "וְיוֹנָה יָרַד אֶל יַרְכְּתֵי הַסְּפִינָה, וַיִּשְׁכַּב וַיֵּרָדַם". באופן די מעניין, אולי לא מודע, הוא נכנס יותר ויותר פנימה: הוא ישן (חולם) בתוך ירכתי ספינה המיטלטלת בים: רחם (שינה) בתוך רחם (ספינה) בתוך רחם (ים). ועדיין זה לא מספיק. הוא מבקש להיזרק לתהומות הים: "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, שָׂאוּנִי וַהֲטִילֻנִי אֶל הַיָּם וְיִשְׁתֹּק הַיָּם מֵעֲלֵיכֶם, כִּי יוֹדֵעַ אָנִי כִּי בְשֶׁלִּי הַסַּעַר הַגָּדוֹל הַזֶּה עֲלֵיכֶם". זו בקשת אובדן! האם הוא מרים ידיים לנוכח המצוקה הנפשית?
דווקא אז מגיעה ישועתו. הוא נבלע בבטנו של דג גדול (רחם רביעי). רק כאן הוא נפגש עם אלוהיו, כלומר עם האני העמוק של אישיותו. ואז הוא מתפלל: מבקש לשוב הביתה ומבטיח לקבל את ייעודו, לשמוע את הקול הפנימי הקורא לו. כמה גלגולים אדם עובר בבריחתו עד לרגע ללידה המיוחלת". וַיֹּאמֶר ה' לַדָּג, וַיָּקֵא אֶת יוֹנָה אֶל הַיַּבָּשָׁה". החזרה הביתה, אל עצמנו, אינה קלה. רגע הגילוי הוא רגע אלים, המתואר כהקאה. האדם מושלך בעל כורחו, עד שהוא מוצא עצמו עומד על חופיו שלו, כורע על חוף הסליחה, כדי לשמוע את הקול המושתק.
הסופר האיטלקי בן המאה ה-19, קרלו קולודי, הפך את סיפור יונה לסיפורו של פינוקיו, בובת עץ, הבורח מאביו הנגר שיצר אותו. גם בריחתו מייצרת סערות. כדי להתעלם מהקריאה של האב, נגרר פינוקיו לפיתויים שונים המסיטים אותו מן הדרך ומביאים אותו עד לשכחת עצמו (הוא כמעט הופך לחמור בעקבות רדיפתו אחר החומר).
שיא הבריחה מתחולל בים הסוער. הוא נבלע בבטנו של דג גדול, ודווקא שם פוגש להפתעתו את אביו שיצא לחפש אחריו. בסיפורו של קולודיו, פינוקיו מחלץ את אביו מבטן הדג, מה שמלמד שלעתים גם האל צריך את האדם שיחלץ אותו מהסתר לגילוי, או בלשון תורת הנסתר: כדי לגרום להתעוררות בשמים, צריך שהאדם יתעורר קודם למטה. רק כשפינוקיו מתוודע באמת לאביו, הופכת בובת העץ לילד בשר ודם. רק לאחר שיונה מתוודע לאביו שבשמים, הוא חוזר לייעודו הנבואי. האם נשמע את הקול?
