בושה

יום הכיפור התקרב ועמו הציפיה לראות בבוא אלפי אחים יהודים להתפלל יחדיו בתפילות אותן ארגן ראש יהודי בדיזנגוף, זה בצד חששות מפרובוקציות והפרות סדר מצד אותם מטורללים שאפילו יום כיפור אינו נראה להם כמשהו שאין לגעת בו.

עם צאת היום ולאחר עיון בפרסומים על אודות מה שאירע בתל אביב נחמץ הלב נוכח מחזות מעוררי חלחלה אך בעיקר עצובים, עצובים מאד. קבוצות קבוצות הגיעו שטופי מוח ומהונדסי תודעה לאתרים שונים בעיר ובידיהם אמצעים שונים המכוונים לחבל בתפילות. במקום אחד תלשו מחיצות בד שהורמו בתוך אוהל, במקום אחר תלו שלטים נגד הדתה וחיבלו במה שהוקם בעמל רב, על אחד המתחמים תלו דגלי גאווה משל היו מעין תעודת ביטוח או ריסוס רעיל כנגד יהודים דתיים.

בדיזנגוף תלשו בחמת זעם דגלי ישראל ופזרו לכל עבר כסאות שהיו מסודרים במקום לרווחת המתפללים. בדיזנגוף עצמו התגודדו מה שנראה כעשרות רבות (ואולי יותר) סביב הבמה המרכזית, סביב ישראל זעירא וסביב מתפללים עטופים בטליתות כשבפי המתגודדים צעקות רמות "בושה" "בושה"!

בכמה סרטונים נראה ישראל זעירא המום מגודל השנאה המופגנת. בעודו מנסה להידבר, להפגין קור רוח, סבלנות ואהבת אחים נוכח היום הקדוש הממשמש ובא נתקל ברובוטים שלבם נעקר מהם והם מטיחים בו מחמאות לרוב. "הסתלק מכאן" "הביטו בפרצוף שלו, הוא סמל הרוע", "ראו את הבעת פניו, קור מקפיא ומאיים" ועוד כינויים וחרפות. "לכו מכאן" צעקו בגרון ניחר פריטים מהעדר המוסת, "ביום שאנו נוכל לקיים מצעד גאווה ביצהר ובחברון אתה תוכל לקיים כאן תפילות" פרש יהודי (?) אחר את משנתו.

שנאה, שנאה ועוד שנאה. האמת - מזעזע, עצוב, מייאש, מחזות שכמותם אינני מצליח לדלות מזיכרוני, בכל אופן לא מכאן בארצנו ארץ הקודש. בחוץ לארץ היו דברים מעולם, בארצות שונות ואירופה בראשן, לאורך ההיסטוריה ובפרט במחצית הראשונה של המאה שעברה באוקראינה, בפולין ובגרמניה.

כבר הפסקתי לתהות אחר התופעה. בשנה האחרונה התרגלנו לראות כיצד רפורמה משפטית נחוצה הופכת ל"הפיכה משטרית". כיצד שורפי אסמים מנסים בכל כוחם לפגוע בכלכלת המדינה, כיצד אותם נבלים מנסים לפורר את הצבא ואף מאיימים - "תבינו, לא תהיה תקיפה באירן" (פירוש הדברים - שילדיכם יישרפו באטום האירני) ועוד תופעות מדאיגות.

המלצתי מעל במה מכובדת זו לצפות בסרט "הנחשול" המדגים כיצד מעטים משתלטים בצורה מתוחכמת על מוחות של המונים. מתברר שמה שהיה אפשרי בעבר מתבצע, די בקלות, גם היום. הרבה מאוד אנשים טובים ביסודם ובכללם אינטלקטואלים, לוחמים, דמויות מובילות בגופי הביטחון, הכלכלה והאקדמיה - הפכו בתוך שבועות וחודשים לאספסוף, לעדר מובל הנעדר כל יכולת חשיבה עצמאית ו/או ביקורתית, עדר מובל, שועט ואולי גם מסוכן.

ראיה לאמור היא העובדה שאין כל יכולת לתקשר עם האספסוף ולנהל דיון ענייני. תשובות מתחמקות, בורות מדהימה, ריק מפחיד, סירוב להתדיין ובעיקר התייחסות לא עניינית המהווה עלבון לאינטליגנציה מחד ובושה גדולה מאידך - כל אלה ממאפייני ה"שיח" שלא מתקיים עם פריטי העדר השועטים לעבר המטרה.

לפני כתשע שנים עברתי מצפונה של תל אביב לקריית ארבע היא חברון. אמרו לי אז שכני החדשים "צריך אומץ לעשות צעד כזה". תשובתי הייתה - אתם טועים בתכלית הטעות, צריך אומץ להישאר בתל אביב, ולי אין. ועדיין נותרו לי כמה חברים בתל אביב. בשנה האחרונה ובעקבות האירועים השיח איתם הופך ליותר ויותר מורכב והנחשול, כך מסתבר, שוטף גם אותם. למרות זה ונוכח המראות הקשים מיום הכיפורים, קיימת בי תקווה קטנה, אולי יתקשרו ויביעו אי-הסכמה עם מה שעיניהם ראו. בינתיים וכדברי השיר - משיח לא בא, משיח גם לא מצלצל...

מה שמוכח בעליל (שוב) הוא שהרפורמה המשפטית אינה הבעיה. הנושאים של "המחאה" מתחלפים מדי שבוע - הפיכה משטרית, חרדים, גרעין סעודי, השחיתות של ביבי, הדתה, הדרה, ועוד מטעמים. פרופסורית מהאוניברסיטה העברית מרואיינת ובמבט המאפיין עגל נטול בינה טוענת שיריב לוין מזכיר לה נאצי "משום שיש לו עיניים ירוקות". עוד היא גועה מפיה ועיניה הירוקות בוהקות אל המצלמה... ועוד הדוגמאות מרובות.

ולמרות כל זה פיעמה בי וככל הנראה אצל רבים, התקווה שתפילות המונים בתל אביב ביום כיפור תעבורנה בשלום. חששתי אומנם שיגיעו כמה פרובוקטורים אך הייתי סמוך ובטוח שאלה ייסוגו מפני המון המתפללים, יירתעו ברגע האחרון מלפגוע בקדושת היום, יכבדו ויפגינו מרחוק, סוף כל סוף הרי ביהודים מדובר...

לא כך היה. בכוחנות ובבריונות לא אפשרו חמומי המוח, הם שטופי המוח את קיום התפילה ובכך מנעו ה"ליברלים החדשים" האלה את חופש הפולחן, את קירוב הלבבות, את קיום המסורת היהודית עתיקת היומין ואת האחווה שיכולה הייתה לשרות במקום, אחוות אחים יהודים. באותה נשימה אזכיר שלאחרונה קיימו מוסלמים תפילה רבת משתתפים בהפרדה מוחלטת - ומחאה אין.

חלפו שעות ארוכות מהאירוע ובולטת במיוחד שתיקת הכבשים. הכוונה לפוליטיקאים שאינם דווקא דתיים אך עומדים בראש מפלגות פוליטיות מרכזיות - מפלגת "יס לפיד" וזו של "ישראל לפני הכל" בני גנץ. איפה אתם? מדוע קולכם לא נשמע?

ואם כבר מזכירים פוליטיקאים, הרי יש גם במפלגות אלה כמה הנחזים כאנשים מאמינים - חילי טרופר, אלעזר שטרן, זאב אלקין, טור פז קינלי, מתן כהנא - למה נאלמים אתם כולכם דום? איפה אמונתכם, היכן מסתתר עמוד השדרה שלכם? באיזה בוידם אפסנתם את הערכים שלכם, את הזהות היהודית שלכם? - תשובותיכם הפנו נא לבורא עולם, לקהילות שם אתם מתפללים, למשפחותיכם וליקיריכם. אכן, כדברי האספסוף - בושה!