שמחה של חילופי עונות והיטהרות

חג האסיף הוא שמו הנוסף של חג הסוכות. לא לחינם נקבע שם זה הבא לבטא מציאות חיים של אדם העובד את אדמתו, ובסיומה של שנת העבודה מצטברת התוצרת החקלאית באסמו של עובד האדמה. כך השדה יהיה מוכן לעונת הגשמים. בזמן זה, החקלאי סוקר את מאורעות השנה שעברו עליו מאז הזריעה והעבודה הקשה שהייתה מנת חלקו במהלך השנה ועד לרגעי השמחה שחווה בסיומה של עונת הקציר.

חג הסוכות שאליו מתלווה חובת השמחה ושעליו נאמר בספר דברים: "ושמחת בחגך" (ט"ז, י"ד). לא רק על סיום השנה החקלאית - איסוף התבואה וההיטהרות שבאה בעקבות ראש השנה ויום כיפורים, אלא על המצוות שמתלוות לחג - הישיבה בסוכה, ארבעת המינים, ערבה בהושענה רבה וניסוך המים. מאז חורבן בית שני אסורה הקרבת הקורבנות ולכן אנו מצווים בארבעת מצוות אלו.

חג הסוכות הוא החג השמח ביותר מכל החגים כי הייתה בו שמחה יתרה - שמחת בית השואבה שבה היו רוקדים ושמחים ומקריבים יותר קורבנות מאשר בשאר החגים. במציאות של היום מצוות הישיבה בסוכה יוצרת תחושה לא נעימה לאותו חקלאי השב לביתו מעמל השנה. לאחר עבודה פיזית קשה, הוא מצווה לצאת מדירתו הפרטית דירת הקבע ולעבור לדירה ארעית. דווקא בנקודת הזמן שהוא רוצה להיות בבית הקבע, מקום מבצרו, מקום שמשרה עליו ביטחון, מחייבת אותו התורה לצאת מביתו לדירת ארעי.

מעניין הדבר שבשתי המצוות המרכזיות שיש לנו בחג הסוכות, בשניהם מציינת התורה שיש לצאת מן השגרה, לעזוב את שאון החיים ולהתייחד עם הטבע ומתוך כך להגיע לשמחה האמיתית.

א) מצוות הישיבה בסוכה - במצווה זו מחייבת אותנו התורה לצאת מהבית הפרטי, הבית הנוח ובמשך שבעה ימים לגור תחת כיפת השמים בסוכה, כאשר יריעות של בד מסביב ומחצלת קנים מגינה מלמעלה. קיים כאן ערך חשוב מאוד של ביטחון בקב"ה אשר מגן עלינו. קיים שבוע אחד בשנה שכולם שווים בו. כולם באותו מעמד חשופים לאיתני הטבע, כולם תחת כיפת השמים, משוחררים יותר ופתוחים יותר לקבל את הסמוך אלינו. רק סיימנו את הימים הנוראים בהם ניקינו את עצמנו מבחינה רוחנית. אנו מזוככים לקבל כל אדם באשר הוא. הסוכה מראה לנו כי אחת לשנה אין חומות ביננו, כולנו שווים ומתחברים לקב"ה ולסובב אותנו.

ב) מצוות ארבעת המינים - במצווה זו קיימת השלמה למצוות הסוכה כאשר ארבעת המינים מסמלים לנו ארבעה סוגי בני אדם הקיימים בחברה. אתרוג - בעל הטעם והריח המסמל את הצדיק. מאגד תורה ומצוות מצד אחד ומעשים טובים מהצד השני. ההדס - בעל הריח מסמל אדם בעל תורה בלבד ללא מעשים טובים. הלולב - בעל הטעם מסמל אדם בעל מעשים טובים ללא תורה. הערבה - ללא הטעם והריח מסמלת את האדם אשר אין בו לא תורה ולא מעשים טובים.

יש לראות שבכל חברה קיימים טיפוסים שונים, החל מאדם התורם לחברה גם מבחינה רוחנית וגם מבחינה מעשית, עד לאלו שאינם תורמים כלל לחברה. בדרך כלל הרצון הראשוני שלנו מעריך את הטובים ואת החזקים בחברה ודוחה את אנשי השוליים. אולם מצוות ארבעת המינים קובעת לנו שיש לאגוד את כולם יחד ורק כך מתקיימת המצווה.

היהדות לא דוחה איש, להפך, היא מעודדת את האנשים. כפי שהערבה מתבשמת מריח האתרוג כך תוכל החברה להתעלות לערכים רוחניים נעלים. ארבעת המינים מחד-גיסא ומצוות הסוכה מאידך-גיסא נותנים בפנינו את האפשרות לשפוט את האחר ודוחפות אותנו לחברה טובה יותר וצודקת יותר. השמחה האמיתית היא שאני לא חושב על עצמי אלא על הזולת. דבר המסייע להבין טוב יותר את התפקיד של היחיד בחברה.