בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית

ההיסטוריה המעשית של התנועה הציונית - תנועת השחרור הלאומי של העם היהודי בעת החדשה - מתחילה להתגבש בשנות ה-80 של המאה ה-19, בהשראת אירועי "אביב העמים" באירופה. היא מתפתחת על-רקע אי-יציבות גוברת באירופה המלווה בפריחתן של תנועות שחרור לאומיות, פרעות קשות ביהודי רוסיה ומזרח אירופה ועלייתן של תנועות אנטישמיות דוגמת הנאציונאל-סוציאליזם בגרמניה. גוברים האיומים על העם היהודי ומתגברת התחושה כי ללא חזרה לחיי עם העומד ברשות עצמו במדינה ריבונית נשקפת סכנה לקיום העם היהודי.

הפעילות המאורגנת לגיבוש פתרון אופרטיבי מתחילה בקונגרס הציוני הראשון בבאזל, (1897) בראשות הרצל. בראשית דרכה נתונה התנועה הציונית בשורה ארוכה של ויכוחים אידאולוגיים ומעשיים שבכולם שבולטות שלוש סוגיות: א. היכן ראוי לממש את חידוש החיים המדיניים (בקונגרס ה-6 עלתה תוכנית אוגנדה ובקונגרס ה-7 ירדה וא"י הפכה ליעד מוחלט ובלעדי). ב. באיזו דרך יש לקדם מטרה זו - מדינית או מעשית-אופרטיבית. ג. מה קודם למה - הכשרת הלבבות, מעשה התקומה או מיזוג השנים.

ההכרעות נופלות בדרכים עקלקלות. גוברת ההכרה שאין זמן להכשרת ללבבות ממושכת, המציאות דוחקת. את הגשמת חזון התקומה הלאומית חייבים לממש בארץ-ישראל מולדתו ההיסטורית של העם. רוחות והשלכות מלחמת העולם הראשונה על המזרח התיכון והתפוררות האימפריה העותומנית בת כ-400 שנה מחזקים את הגישה המעשית. המחלוקת בשאלה ב' דלעיל הופכת ליסוד להבדלי השקפות בתנועה הציונית שעקבותיהן מורגשות גם כיום. באין הסכמה בשאלה זו, פועלת התנועה הציונית (הדוגלת בפתרון מדיני בא"י ההיסטורית) בשני מסלולים משלימים - מדיני ומעשי התיישבותי. הדרך המדינית מוליכה להצהרת בלפור (1917) והדרך ההתיישבותית לעליות הראשונות, הקמת יישובים בא"י ומאבק מול התנועה הלאומית הערבית המבקשת למנוע מדינה יהודית בא"י.

בין 1917 ל-1948 מעורבים בוויכוח על א"י היהודים, הבריטים והערבים. במאבק זה זוכים הערבים מסיבות פוליטיות ובשל משקלם האזורי הניכר במספר הישגים בולטים. ראשית, הצהרת בלפור, שמדברת על הקמת בית לאומי יהודי בארץ-ישראל ולצורך כך מקבלת בריטניה מחבר הלאומים¹ מנדט על הטריטוריה המיועדת (הכוללת את א"י ההיסטורית) שאותה כבשה מהאימפריה העותומנית מכונה על ידם "פלשתינה", מטעמי "הגינות ואיזון" בין התנועות הלאומיות הניצות (1920). באותה שנה מחליטה בריטניה על הפרדת החלק המזרחי (הגדה המזרחית של הירדן) משטח המנדט הכולל (כ-78% מהשטח!) והפיכתו לאמירות ערבית בראשות ענף מהמשפחה ההאשמית בעירק. הטריטוריה נקראת עתה "האמירות ההאשמית של עבר-הירדן"; ב-1947 הופכת האמירות לממלכת ירדן דהיום.

בריטניה הגדולה כמעצמה עולמית כבר דועכת אולם עדיין דומיננטית באזור, והחלטה זו שלה היא חלק משרידי המדיניות האימפריאלית שמכוונת לשמר השפעה ושליטה אסטרטגית כמעצמה בתעלת סואץ (מעבר-ים אסטרטגי) ובמפרץ הפרסי (מאגר הנפט הגולמי הגדול בעולם). בכך מסתלקת בריטניה בפועל ממחויבותה לציונות על-פי הצהרת בלפור והופכת לגורם פסיבי עד עוין לתנועה הציונית. בריטניה ממשיכה לשלוט בארץ-ישראל המערבית ומנהלת מדיניות פרו-ערבית דו-זרועית שהשלכותיה על התנועה הציונית הרסניות: עידוד הגירה ערבית לא"י המערבית ובלימת העלייה היהודית מאירופה (המזרחית בעיקר). מדיניות זו נמשכת בפועל עד סיום המנדט ב-14.5.48, ומעוגנת ב-5 מהדורות של "ספרים לבנים": - תקנות, חוקים וכללים לבלימת הגירת יהודים לא"י בין 1920 ל-1948.

בשנים אלה מחמיר מאוד המצב הביטחוני באירופה. בגרמניה עולים לשלטון הנאצים בראשות היטלר ופורצת מלחמת העולם השנייה (1 בספט' 1939) שמתנהלת במשך מעט פחות מ-6 שנים. הנאצים מממשים בה את תוכניתם ל"פתרון הסופי לעם היהודי". בכל הזמן הזה מתעלמת בריטניה מהעובדות באירופה וממחויבותה המנדטורית ומנהלת מדיניות אנטי-ציונית מובהקת. את השלב האחרון מגשימה היא בתוכנית החלוקה 1947, בה היא מקדמת באמצעות האו"ם - ארגון האומות המאוחדות (שהחליף ב-1945 את חבר הלאומים) - תוכנית חלוקה לא"י המערבית. לפי התוכנית החמישית תקבל הציונות כמחצית השטח שנותר אחרי הקמת ירדן להקמת מדינה יהודית, והערבים יקבלו מחצית שניה בקירוב. כך יסתיים המנדט כש-90% משטח המנדט בשליטה ערבית וכ-10% בלבד בשליטת התנועה הציונית. במקביל ממשיכה בריטניה במדיניות חסימת העלייה לא"י בפני שארית פליטי מלחמת העולם השנייה היהודיים, עד תום המנדט, 14.5.1948.

בריטניה לא רק מועלת במנדט שניתן לה ב-1920. היא בפועל שותפה סבילה-למחצה בתוכנית הנאצית להשמדת יהודי אירופה, ואחרי המלחמה מנהלת מערכה אנטי-ציונית למניעה בפועל של הקמת מדינה יהודית בא"י. במצב זה מתייצבת התנועה הציונית להכרזה על הקמת מדינת ישראל בתש"ח. כל מה שעושה מדינת ישראל אחרי הכרזת העצמאות הוא לשרוד את הרצון הערבי לפגוע בקיומה ובזכויותיה הריבוניות, ותוך כדי כך לתקן מעט ובהדרגה את העיוות ההיסטורי ש"הנחילה" לה בריטניה. במצב השליטה הנוכחי בטריטוריה (כולל איו"ש ועזה), מחזיקה ישראל בכ-22% משטח המנדט, והערבים (ירדן) בכ-78%.

תוכנית החלוקה החמישית במספר מ-1947 (כ"ט בנובמבר), סותרת את החלטות חבר הלאומים. הואיל והאו"ם הוא גוף שהחליף את חבר הלאומים ו"נכנס בנעליו", עליו לקיים רציפות לגבי החלטות חבר הלאומים, ותוכנית כ"ט בנובמבר 47' סותרת למעשה החלטות אלה.

מלחמות ישראל מאז 1948 ועד היום, לרבות "חרבות ברזל", מתנהלות בכדי לשמר את קיומה וביטחונה של ישראל, תוך יצירת גבולות ביטחון חיוניים על-רקע התוקפנות הערבית במלחמות הקודמות ותוך צימצום-מה בעודף הזכויות שהוענקו להם ע"ח הזכויות הלאומיות המיועדות של העם היהודי בא"י. חלוקה צודקת יותר של הארץ בין התנועות הלאומיות היהודית והערבית מתממשת אפוא היסטורית דווקא בהפסדם של הערבים במלחמות שכופים הם על ישראל.

הגבולות הנשלטים כיום על-ידי ישראל מיצגים למעשה את ארץ-ישראל ההיסטורית. וכפי שקיבלה שמות שונים בגילגוליה "המודרניים" נקראה בשמות שונים גם בגילגוליה ההיסטוריים, אך נשלטה בפועל ברובו המכריע של העידן העתיק על-ידי העם היהודי. ההיבט ההיסטורי של זכות העם היהודי למדינה ריבונית משלו במולדתו ההיסטורית (כפי שנרשם במגילת העצמאות), טושטשו משיקולים פוליטיים, דתיים ואנטישמיים לאורך כ-120 השנים האחרונות; רבים עדיין מכורים לעיסוק זה גם בימינו אלה. בהסדרים האזוריים הצפויים על-רקע השינויים הגיאופוליטיים המתהווים במאזני הכוחות העולמיים והאזוריים בתקופה זו, חייב העם היהודי לדבוק בזכויותיו. אם לא יעשה זאת כיום ספק אם יוכל לטעון להן בעתיד.

העם הפלשתיני הוא המצאה מודרנית ולא היה קיים לפני 1964. זכותו להגדרה עצמית בעינה עומדת בתנאי שהיא אינה באה ע"ח זכותו של עם אחר. הגדרה עצמית קשורה לרוב בזיקה טריטוריאלית. במקרה הישראלי זיקה זו מעוגנת בהיסטוריה של כ-3200 שנים של העם היהודי. במקרה הערבי היא מעוגנת ברצון לבטל את הזכות ההיסטורית של העם היהודי - וככזו היא איננה לגיטימית.

למעשה הקימה בריטניה מדינה פלשתינית כבר בשנת 1920. בשת"פ עם הערבים נמנעה מלכנותה כך בכדי לשמר בידי הערבים - המתנגדים למדינה יהודית - טיעון פוליטי עוין נגד מגמות התנועה הציונית. כיום, בין 60% ל-70% מאזרחי ירדן הם ממוצא פלשתיני. בשנים 1948 (הפלישה הירדנית לא"י המערבית - איו"ש במסגרת מלחמת השיחרור) ל-1967 (מלחמת ששת הימים), שלטה ירדן בשטחים אלה, ריכזה בהם פליטי מלחמה במחנות פליטים והעבירה אליהם אוכלוסייה ערבית שאיננה ילידית מחוץ לשטחי א"י המערבית. אוכלוסייה זו קיבלה אזרחות ירדנית יחד עם האוכלוסייה הילידית מאיו"ש, כחלק מהליך סיפוח השטח לירדן. הסיפוח בוטל בפועל במלחמת ששת הימים עם שחרורו משלטון ירדן. ב-1984 ביטל המלך חוסיין את אזרחות תושבי איו"ש והותיר על-כנם את מחנות הפליטים ואת המהגרים הזרים שחדרו לשטחי איו"ש וירושלים במלחמת השחרור ובימי הכיבוש ההאשמי של הטריטוריה. במצב הנוכחי עם גבול ביטחון מזרחי על קו הירדן, ושליטה צבאית בשטח רצועת עזה, יכולה ולהערכתי גם מוכנה ישראל לקיים שלום יציב עם שכנותיה הערביות - לאחר שתחסלנה את בעיית הפליטים הערבים שיצרו במלחמות נגד ישראל מאז 1948.

פתרון בעיית פליטים זו נמנע בגלל סירוב ערבי. הקמת "אונרא" (סוכנות הסעד לפליטי ארץ ישראל מיסודו של האו"ם) כסוכנות נפרדת מסוכנות הסעד והפליטים הרגילה של הארגון, נבעה גם היא מרצון לשמר את בעיית הפליטים ככלי ניגוח פוליטי נגד ישראל. ב-1948 1967 וביניהן הותקפה ישראל על-ידי הערבים ובעיית הפליטים היא בעיקר תולדה של יוזמות ערביות אלה ושל צורך בגבולות ביטחון שהומחשו על-ידי תוקפנות זו. על-כן על הערבים לפתור את הבעיה ויש להם כל המשאבים הדרושים לכך. באותה תקופה בה שימרו הערבים בקנאות את בעיית הפליטים ואף טיפחו אותה כמנגנון ניגוח פוליטי, קלטה ישראל פליטים יהודים וצאצאיהם בהיקף המגיע לכדי 50% מאוכלוסייתה.

אירועי ה-7.10.2023 בגבול רצועת עזה, הוכיחו פעם נוספת ששימור הפליטים בשטחי ישראל הוא מעשה איוולת וטומן בחובו איום קיומי לישראל. לכן אין לאפשרו; ישראל חייבת לקיים גבולות ביטחון ולהבטיח שמיעוטים החיים בתוכה אינם נושאים "חיידקי חורבן" מסוג כלשהו למדינה היהודית. כל הנחה שעם ישראל ירצה לוותר על מהותה היהודית של מדינתו הלאומית, היא עורבא פרח.

על ישראל להפוך רקע היסטורי זה של התקומה בעידן החדש לטיעון מדיני-פוליטי-לאומי יסודי להצדקת מדיניותה הבינלאומית והביטחונית. ראינו שההיסטוריה הישראלית לחידוש הלאומיות והריבונות בא"י איננה מתחילות ב-1947 או 1948. אצל שני הצדדים הניצים הויכוח הוא על הגמוניה טריטוריאלית שיסודותיה לאומיים-אמוניים. בכל פעם שישראל ניסתה להתפשר עם הערבים מתוך מחשבה מוטעית שהוויכוח נסב על שאלה פוליטית או טריטוריאלית גרידא - התבדתה. ישראל אינה יוזמת מלחמות כיבוש למטרת התרחבות גרידא, אולם ממדיה מכתיבים שאיומי-מלחמה ותוקפנות בפועל עלולים להוות תמריץ לכיבוש שטחים מאיימים, שתכליתו לשפר את מצב הביטחון הלאומי ולהרתיע ממלחמות חדשות.