מה לפרס ברנר ולספרון "החזאית" (חלק ב')

העלילה הסימבולית-דידקטית בסיפור "המורה"

עלילת הסיפור "המורה" מתרכזת בגבר "בשיא ימיו, רחב כתפיים, ומבטו, שתמיד צמצם לכדי סדק, האיר בירוק רציני ונבון" (עמ' 17) - אשר נוהג לפקוד את הבית של אמו האלמנה, אישה מבוגרת מאוד, בסופי-השבוע, שהוא היום החופשי של המטפלת שנשכרה כדי שתשגיח עליה. לאחרונה הבחין בנסיגה קוגניטיבית אצל אמו ולכן החליט במהלך הביקור הזה אצל אמו לשתף את אחיו ואת אחותו במחשבותיו: "ידבר על חסד, יתהה מה טעם הארכה חסרת תכלית של החיים. ירמוז שיש דרכים לפעול לעצור אותם" (עמ' 45).

עוד בטרם שהשלים את האופן שבו ישתף את אֶחיו בהצעה זו, הוא ירד במצוות אמו הקשישה למרתף הבית שלה - שבמרכזו נחצב בימי ילדותו בור לאגירת מי-הגשמים ואשר הוסב למחסן אחרי שהותקנה בבית צנֶרת מודרנית להולכת המים, שבו נהגה אמו לאחסן ירקות כבושים מעשה-ידיה, בצנצנות זכוכית - כדי להביא משם שתי צנצנות של ירקות כבושים לארוחה שלהם. בעודו אוחז בשתי הצנצנות נטרקה דלת המרתף והוא נלכד בו.

ההיפוך במצבו הוא מעתה עיקר סיפור-המעשה. מבוהל קרא המורה, שתמיד בטח בצדקתו ובמעשיו, אל אמו שתפתח לו את דלת המרתף, אך מאחר שלא נענתה לקריאתו הבין שנלכד חסר-אונים בבור הזה. המְחָזה זו של מצבו, כאדם שנלכד בבור המרתף של הבית וזקוק לעזרת אמו הדמנטית כדי להיחלץ מתוכו, מסבה את סיפור-המעשה מאירוע ריאלי לאירוע סימבולי, שאליו כיוונה הכותבת את הסיפור ואת הלקח שמשתמע ממנו.

כעת, כאדם לכוד בבור וחסר-יכולת להיחלץ ממנו, הבן כבר אינו מהרהר בהמתת החסד של אמו, אלא במעשי החסד שביצע כמנהיג כל-יכול בעיירה. כיצד חילץ צבייה צעירה שציידים לכדו אותה וכלאו אותה במחסן שלהם ורק אחרי שחולצה משם על-ידי פעילי הטבע שגייס מבין תלמידיו והוחזרה לעדר שלה החלה להשתקם ואף הרתה (עמ' 55).

כמו-כן חשב על בתו החזאית "ועל יכולתה למדוד ולחשב את הרוח האנאבטית שתייבב בצינור" (עמ' 53), שהוא ביהירותו התעלם מאזהרותיה וכעת עליו למצוא פתרון גם להטרדה זו. ודווקא כעת גם נזכר בדברים שהשמיע באוזני תלמידיו "על הכוחות העל-טבעיים שבטבע. רק האדם הראוי, זה המכבד את הטבע ורואה בו שווה לו, זוכה בהם" (עמ' 56), ועל כן עליהם לזכור "כי אדם נולד להכריע ולפעול" (עמ' 46), ולא רק להתפעל "מגודלה של הרוח" (עמ' 56).

ברוח משנתו זו, שאותה הטיף להם בכל הזדמנות, שילב בתוכנית שיעוריהם ימי טיול בטבע הפראי הסובב את העיירה וגם בחר ללמד אותם בשיעורי הספרות את הנובלה "הזקן והים" של אֶרנֶסט אֶמינגְוַי (משנת 1952), שבמהלך הוראתה דיבר באריכות "על אצילותו של הדייג" (עמ' 56).

ואפילו בשפל מצבו כעת, בהיותו כלוא במרתף וחסר-אונים, רגז אז על נכדתו - זו שלדעתו שקועה עדיין במי-אפסיים ומבזבזת את יכולותיה הרוחניות על עיסוקים "בזוטות, כמו סידור שערה שוב ושוב" - ש"בעבעה לעומתו, מגמגמת אבל מתעקשת הפעם, אבל, אבל, הרי בעצם, מה נעלה בזה, אם זה לא היה דג שיודע לדבר ושמגשים משאלות [כמו באגדות], הדייג היה פשוט הורג אותו [את הדג]" (עמ' 57).

במשך הזמן, שחלף עד שאמו הדמנטית ופזורת-הרוח גילתה שהוא, בנה המסור, לא עלה מן המרתף, ופתחה לבסוף את דלת המרתף וחילצה אותו מכלאו שם, "וכמו עוטפת במגבת את ילדה היוצא מן המים, כרכה את זרועותיה סביבו - - - ונתנה לו ללכת בדרכו", קיבל המורה את המענה הראוי לאדם מסוגו על רעיון שגיבש קודם לכן, להציע לאחיו ולאחותו להקדים ב"המתת חסד" את מותה של האם.

בנפרד, ולא בתפקיד המפריד בין הסיפורים "החזאית" ו"הנערה", הוסיפה הכותבת באמצעות הסיפור "המורה" - סיפור דידקטי שהיא התקשתה למצוא פתרון מפעים-לב לסיומו - נימוק לעובדה שהסיפור הזה אינו משתלב ממש כחלק ב"נובלה" שנכתבה "בשלושה חלקים".

העלילה הדיסטופית בסיפור "החזאית"

מאז שבה "החזאית" במצוות אביה לעיירה לפני עשרים שנים. לא רק בדמיונה הישוותה אז את עצמה לגיבור המערבון "בצהרי היום", אלא גם תושבי העיירה, שכינו אותה "המושיעה" והיטו תחילה אוזן לתחזיותיה, כי תלו בה תקווה שתפיג בתחזיותיה את חששם מן השיטפון, שינוי את הערכתם אליה ככל שהאקלים השתנה לרעה (עמ' 22-21).

במקביל הפך לבלתי-נמנע גם הקרע בינה ובין אביה, "המורה". המחלוקת ביניהם החריפה כאשר אביה הציע הצעה שעל פניה נראתה מעשית ומשכנעת, להתקין צינור ניקוז ענקי ותת-קרקעי שיַסְטֶה את מי-השיטפון מתוואי העיירה ויזרים אותם ישירות אל הקניון. באספה של התושבים שיכנע אותם לתמוך ברעיון באומרו: "דרכנו היא לא להיבהל ולהיכנע, אחרת לא היינו פה. המוֹבַל יפתור את הבעיה" (עמ' 23).

והיא, אף "שבחנה את הנושא ביסודיות כדרכה" לא העזה להשמיע את הסתייגותה המקצועית בפומבי ורק באוזניו אמרה בהיסוס "המוֹבַל אולי יכול להספיק לזמן-מה". ואכן, אחרי שהמוֹבַל המרשים והיקר הותקן ועמד במבחן השיטפון של סוף האביב (עמ' 25) - התברר שהוא גרם להטרדה חמורה אחרת לתושבים בשאר עונות השנה: אחרי שהמוֹבַל ניקז את מי-השיטפון והתרוקן בסיום עונת ההמסה של השלגים, השמיעו "זרמי אוויר חם" שחלפו דרכו "מן יבבה מלאת יגון", שבלילות השקטים נשמעה כיללת קינה ממושכת (עמ' 28).

אף שתושבי העיירה כבר מפקפקים בהבטחת "המורה", שצינור הניקוז יאלֵף את השיטפון לזרום דרכו, עדיין האמינו שהוא ימצא פתרון גם ליללה הבוקעת מהצינור ומהדהדת באוזניהם היטב בעיקר בלילות. ואכן, עד מהרה הגה אביה התקנה של לוח-מתכת שיסתום את הפתח של הצינור. לביצוע הפתרון הזה שיתף את "הצבא" שאימן מקרב תלמידיו בתיכון למאבקיו בפגעי האקלים, כפי ששיתף אותם בהצלת הצבאים משיני להקת כלבי-פרא תוקפניים, שתחילה טרפו צבאים, אך כבר היוו איוּם גם על חיי התושבים עצמם (עמ' 30-29).

נוכח הספקות שגברו בעיירה מחיזויי מזג-האוויר של בתו והחשדתה שאיננה מגלה סולידריות לסבל של התושבים, יכול הסיפור הזה להסתיים רק באסון כלשהו שיתרחש לה. ואכן הסיפור מסתיים בצעידתה של "החזאית" ביום גשם, כשהיא נסערת אחרי שעוד תחזית שלה התבדתה, ברחוב הראשי של העיירה, רחוב המסתיים "ברִיק, בצוק שמעל לקניון". פתאום מצאה את עצמה מכותרת בכלבים שדחקו אותה מקצה הצוק והיא צנחה "כמו גשם".

ורק בסיום הסיפור "הנערה", שהוצב כאחרון בספרון זה, מתברר לקורא, ש"המורה" מצא את בתו "מוטלת במדרון", גופה רפוי "רק כמה רפלקסים" ועיניים ש"נפקחות לרגע, משוטטות באקראי ונעצמות" - סימנים שמעידים שמעתה תהיה "החזאית" נתונה לחֶמְלָתוֹ של אביה - אדם יהיר ונמרץ, אך גם מגוחך שהתעלם ממומחיותה של בתו וכיסה על השגיאות במעשיו שאותן אכף עליה, על-ידי מליצות שפיזר בכל הזדמנות באוזניה וגם באוזני תלמידיו בתיכון.

אחרי הסיפור הזה אשר עלילתו היא דיסטופית, אם כי מרוככת ומרוסנת במידה ניכרת מעלילות רבות שהתפרסמו לפניו על-ידי סופרי המשמרת החמישית בסיפורת המקור שלנו, שאותה הגדרתי זה מכבר כמשמרת "הגל הדיסטופי" [ראה בספרי "השאננות לציון בסיפורת הישראלית" (2010) ובספרי "חילופי דורות בסיפורת הישראלית" (2018)], קל להוכיח שגם עלילות שני הסיפורים האחרים בספרון "החזאית" מפריכות את הקביעה של הכותבת ושל בית ההוצאה, שקיימת זיקה הדוקה בין שלושת הסיפורים, אשר מצדיקה להגדיר אותם ביחד "נובלה בשלושה חלקים".

העלילה הריאליסטית והאופטימית בסיפור "הנערה"

גם בעלילת הסיפור השלישי בספרון זה צריך הקורא להסיר עמודים רבים למדי מתחילתה שבהם חזרה וסיפרה הכותבת פרטים מהסיפור הדיסטופי ("החזאית") ומהסיפור הדידקטי ("המורה"), כדי להדק גם אותו אל ה"נובלה בשלושה חלקים", המספרת על עיירה מוכת שיטפונות בעונת ההמסה של השלגים.

אחרי הסרת עמודים מכפילים אלה בתוכנם, מתחיל סוף-סוף הסיפור "הנערה" להתרכז בנכדתו של "המורה", גיבורת העלילה האופטימית, ומספר על חוויה יוצאת דופן שחוותה בעיירתו ואשר הסבה לה אושר בל-ישוער - אושר דומה לזה שזכה בו פעם נער אחד מת"א, שעליו סיפר בנימין תמוז בסיפור "אופק", היפה מבין סיפורי ספרו הראשון, "חולות הזהב" (1976). באותו יום איחר התלמיד לטיול של הכיתה, ולכן הלך לשכב על החול בחוף הים. ורק שם הבין סוף-סוף את מובנה של מילה שעד אז לא הבין עד הסוף (מילה שחורזת עם המילה "חֶמְלָה" שאותה אפילו לא הבין בכלל) עד שראה את המקום בים שבו השמים נושקים למים באהבה.

הנערה היא נכדתו של המורה מהבת השנייה שלו, שעזבה לפני שנים את העיירה על-מנת שלא לשוב אליה, אך בתה, היא הנערה, נהגה להגיע בחופשות מלימודים מהעיר אל הסבא, הוא "המורה", המתגורר בעיירה ומסביר לתושביה איך כדאי להתמודד עם משבר האקלים המאיים על קיומה (עמ' 64).

הנערה הזו, שכבר הוצגה לקורא בסיפור "החזאית" כנערה "אטומה מעט, מרוכזת בעצמה, בעלת פוטנציאל גבוה אבל מבוֹססת בבינוניות, לא מתעניינת באופן מעמיק בדבר כמעט" (עמ' 20), שמחה להצעה שהתגבשה במשפחה ביחס אליה, שתעבור אל העיירה ותשלים שם את לימודיה תחת חסותו של הסבא, הוא "המורה", ובחברת דודתה, שהיא "החזאית".

אף שהנערה לא השתלבה ממש בעיירה בין בני גילה, הנכנעים למרוּתו של הסבא שלה, אשר הסתכל עליהם "במבט הנביאים שלו" (עמ' 74) כאשר סיפר להם "על פתרון שיסיט את מי-השיטפונות" (עמ' 75-74), נהנתה מן האפשרות שנפתחה בפניה לרוץ כל יום אחרי הלימודים בשבילים שמחוץ לעיירה, ובהגיעה אל שמורת הצבאים עצרה ושקדה להדק את הקשר עם איילה צעירה שהושבה אל הטבע אחרי שחילצו אותה מן השבי במחסן הציידים (עמ' 69-68).

בתצפיותיה על האיילה הבחינה הנערה בכל השלבים של התבגרותה: היא הבחינה שבטנה של האיילה החלה לתפוח ו"פתאום הבינה [את משמעות המראה הזה], והייתה נרעשת מאוד זמן רב" (עמ' 71), ואחר כך, כאשר האיילה הייתה קרובה להמליט, זיהתה הנערה כי עיט זהוּב-צוואר חג מעליה במרום ואחר כך גלש צפונה, עד שהפך לנקודה (עמ' 79).

התיאור הזה של מְעוּף העיט ודאי הזכיר לקורא את השורה משיר שהמשורר שאול טשרניחובסקי כתב בשנת 1936: "עַיִט! עַיִט עַל הָרַיִךְ, עַיִט עַל הָרַיִךְ עָף!"). ויום אחד, כאשר גילתה הנערה גללים טריים בַּשביל שבו נהגה לרוץ, ראתה את העיט מתייצב "על ענף נמוך - - - ומבע עיניו היה מהפנֵט וקשה. הוא נראה בוחן. שוקל", בעוד הצבייה שוכבת בסבך, ליד שיח שֵׁיזף, בתוך מין גומת צמחייה רמוסה - - - ובטנה הלבנה הייתה חשופה קצת. היא רבצה, פיה סגור, שקטה" (עמ' 87).

ואז גם גילתה הנערה "שבצמחייה המאפירה שבין שתיהן, בשקערורית אדמה קטנה ליד סלע גדול, מוטל משהו, עופר שנראה כמו כָּעַך. - - - העיט הזהוּב הביט לעברו, מהורהר, מחליט. ליבה [של הנערה] הלם רגע ארוך, והיא פרצה מן המסתור בו ברגע שכנפי העיט טפחו פעמיים. היא נופפה בזרועותיה, לא יודעת אם פגעה בענף או בכנף, ורצה שפופה וכרעה ליד העופר. - - - הצבייה לא נעה. אבל אחר כך קמה הצבייה ונעמדה, וניגשה אל העוֹפָרית והתחילה ללחך את גבה" (עמ' 89).

להסברת דרמת המאבק המומחזת בתמונה זו, שהיא לב הסיפור הזה, מוצע לקורא להגיע לטוב מבין סיפוריה של לאה גולדברג, "אהבת היָתוּר" משנת 1948, שניתן למצוא אותו בספר "כל הסיפורים" שהופיע ב-2009, שנים אחרי פטירתה.

והנערה שהייתה מעורבת בכל תהליך ההמלטה של הצבייה וסייעה לא רק להבריח את העוף הדורס, אלא גם לקרֵב את האֵם אל העוֹפָרית שלה, כבר לא חשבה על שום דבר, "לא על המורה, שלעת ערב יתייפח בחיק אמו הקשישה, ולא על דודתה, ולא על חבריה, היא לא חשבה על האנושות הזאת בכלל, מרכז העולם עכשיו היה העוֹפָרית הזאת, שרבצה שוב, בגומה שלה, עגולה, חמימה, נושמת, כל כולה טבור העולם הרך".

סיום זה של הסיפור - שהוא מנוגד לסיום של הנובלה "הזקן והים" של המינגוַי, שתיאר איך אחרי המאבק המתיש בדג הגדול חזר הדייג [שניצח את הדג, אך הובס על-ידי הכרישים] אל הבקתה שלו רק עם השלד של הדג, סיפור שהכותבת שָׁזְרה אותו במחשבותיה של הנערה באותו יום - מסכם את הלקח שהסיקה הנערה מהאירוע שבו נטלה חלק כה מרכזי: בטבע פועלים שני כוחות סותרים, וכך גם בין בני-אנוש ישנם כאלה הפועלים בחיים כפי שהיא פעלה, נחלצים לעזרת החלש ומסייעים לו לשרוד, וכאלה הפועלים בחיים כמו העיט שעט על החלשים ממנו וטורף אותם.

במעמד הזה הנערה לא רק הבינה את "משחק החיים" (כדברי המחזאי חנוך לוין באחד ממחזותיו) והתבגרה, אלא גם החליטה לאיזה מן המחנות היא תשתייך בעתיד, למחנה הלוחם בטבע כמו הסבא שלה ("המורה") או למחנה המתאמץ להתפייס עם הטבע כמו הדודה שלה ("החזאית").

הפתרון שאותו לא הציעו שופטי הפרס

בעשרים וחמישה העמודים האלה של הסיפור הזה (מעמ' 67 ועד עמ' 92) אומנם השיגה הכותבת את התוצאה שקיוותה להגיע אליה, אך הם בלבד אינם מספיקים כדי להצדיק את מתן הפרס שניתן לה, שהוא הפרס הנושא את שמו של יוסף חיים ברנר.

אני בטוח ששופטי הפרס בחרו את הספרון "החזאית" [אולי בזכות המחצית הזו של הסיפור, שבו לא הגידה ולא הגדירה הכותבת את האירוע הדרמטי, אלא המחיזה והמחישה אותו באופן ויזואלי] כספר הטוב ביותר מאלה שהוגשו לעיונם בשנת 2022, אך גם הטוב מכולם באותה שנה לא היה כנראה מספיק טוב [מהנימוקים שהבהרתי במאמר הזה] כדי להיבחר כראוי לפרס ברנר.

משופטי פרסים אחרים (הפרס על-שם מרדכי ברנשטיין של התאחדות המו"לים, פרס ספיר של מפעל הפיס, והפרסים של ערים אחדות, כמו פרס חולון ופרס רמת-גן) מצפים שימצאו את הספר הראוי ביותר מבין הספרים שהוגשו לעיונם ויעניקו לו את סכום הפרס, גם אם אובייקטיבית פגמיו לא הצדיקו לתת לו פרס כלשהו, אך לפשרה כזו לא מצפים משופטי פרס ברנר (וגם משופטי פרס ביאליק של העיר ת"א).

מאחר שהספרות הישראלית לא מספקת כל שנה מספיק ספרים הראויים לפרסים, היו אמורים שופטי פרס ברנר בשנת 2022 לנצל אפשרות שקיימת בתקנון הפרס הזה להעניק את הפרס עבור המדף השלם של סופר שהוסיף לספרות העברית ספרים איכותיים בסוּגה שבה התמקד בכתיבתו, או להודיע שלא מצאו ספר ראוי לפרס בשנת השפיטה שלהם ולהציע שסכום הפרס יועבר לחלוקה הבאה לשני ספרים שיימצאו ראויים לכך לדעת השופטים שייבחרו אחריהם.

ולכן - מאחר שנושא האקלים שנמצא במשבר עולמי הינו חשוב ויכול היה לפרנס סיפור בהיקף של רומן, ולא "נובלה בשלושה חלקים", ומאחר שהפרס כבר ניתן לספרון "החזאית", פתוחה כעת האפשרות לזוכת פרס ברנר בשנת 2022, תמר וייס-גבאי, לראות בכספי הפרס שקיבלה סכום שניתן לה כמִקדמה כדי שתתפנה לכתוב את הרומן שנכספה לכתוב על הנושא הזה.