מסע של אור וחושך

בגיל 53 החלה אצל מוטי סמט הידרדרות בראייה. כיום, לאחר 25 שנה, הלקות נהפכה לעיוורון כמעט מוחלט. בחודש הזה, חודש יוני, בתאריך הסמלי 6.6, מציינים את יום העיוור, ואנו מביאים לכם סיפור מלא באופטימיות של אדם שלא נכנע לייאוש, וניצח את המוגבלות; סיפור על התמודדות ועל התגברות של איש שהפך לאיש של עשייה, של נתינה ושל השראה.

כוח-הרצון

"אני אוהב את העולם, אוהב את החיים ואוהב להעניק", אומר מוטי סמט (78), לשעבר תושב אילת, וזה שנה תושב צור-יצחק. את עיקר פעילות הפנאי שלו מעביר הזוג סמט ביישוב הסמוך, כוכב יאיר-צור יגאל, במתנ"ס, במועדון הגמלאים ובאולפן התקשורת של המועצה. סמט הוא לקוי-ראייה, הסובל מ"ראייה צינורית"; כלומר, אובדן הראייה ההיקפית וצמצום שדה הראייה לכדי עיגול קטן דמוי צינור.

המסע שלו אל תוך החושך החל לפני 25 שנים. אור יום נהפך לדמדומים, דמויות אנושיות נהפכו לכתמים מעורפלים, ועולם שלם נסגר בפניו.

"אני מחפש רק את הטוב, שאותו ניתן למצוא בכל רע, וזה מה שמחזיק אותי", מעיד סמט על עצמו. "אני לא מוותר על שום-דבר. ניחנתי בכוח רצון יוצא דופן, ואני מיישם דברים שאדם פיקח, שאינו עיוור, אינו עושה. אני מגיע לרמות גבוהות יותר מאנשים רואים. אך אני יודע, שבלעדי רעייתי, רבקה, החיים שלי לא היו, מן-הסתם, כאלו."

בשנים האחרונות משמשת רבקה עזר כנגדו. "ההודעה על לקות-הראייה של מוטי לא הייתה קלה", היא מציינת. "מניסיוני המקצועי עם ילדים בעלי מוגבלויות הבנתי שאנחנו במסע חדש ועם התמודדויות וקשיים שלא הכרנו קודם לכן." רבקה ניצלה את קשריה עם בעלי-מקצוע שונים בתחום המוגבלויות, ושלחה את בן-זוגה ל"מגדל אור" בחיפה - מקום המשמש מרכז רב-שירותי לאנשים עם לקויות-ראייה, או עם עיוורון,המאפשר להם לממש את היכולות הגנוזות בהם. ליכולות של סמט, שנגלו לו לאחר חשיפת מחלתו, נחזור בהמשך.

אושר מהול בעצב

עקירתם של בני הזוג סמט מהדרום לשרון נבעה מרצונם להיות סמוכים לבתם הבכורה ומשפחתה וכן לקברהּ של בתם אפרת ז"ל. "לפני קצת יותר משנה נפטרה בדמי ימיה אפרת, בתנו הצעירה, שהייתה רופאה וטרינרית בעלת-שם, שהתגוררה עם משפחתה בברלין. עינת, אחותה הבכירה וגם אנו כהורים, רצינו להיות סמוכים לקברהּ." לולא האסון הכבד שפקד את המשפחה, היה סמט מן האנשים המאושרים, למרות מגבלותיו." רק עכשיו סיימנו את שנת האבל שלנו לאחר פטירת אפרת, אז כל האושר מהול כעת בעצב ואינו שלם. רבקה ואנוכי פועלים ועושים הכל כדי לא לשקוע, ולא נותנים לעצמנו להיכנס לדיכאונות ולמרה שחורה. אנחנו משתדלים להיות פעילים כל היום, מתעמלים הרבה, שומעים הרצאות ומתנדבים בקהילה."

יציאה בשאלה

ילדותו ונעוריו של סמט עברו עליו בראשון-לציון, לאחר שמשפחתו ברחה מפולין לישראל בעת מלחמת--העולם השנייה. "אני בן-הזקונים. נולדתי בליאון שבצרפת בעת המעבר מפולין לישראל. נשארנו שלושה ילדים, לאחר ששניים מאחיי נספו בשואה." סמט נולד למשפחה חרדית. "את חינוכי קיבלתי במוסדות דתיים, שהיו בזמנו שונים מהיום. אבי החרדי עבד והתפרנס, והגיע לדרגת סגן מנהל מחלקת החינוך בראשון-לציון. בבית דרבנו אותנו ללמוד לימודי ליבה, לסיים תיכון, לשרת בצבא ולהוציא תואר באוניברסיטה."

החינוך החרדי לא היה לרוחו של סמט עוד בהיותו ילד. "מעולם לא הרגשתי מחובר לתפילות ולבית-הכנסת. היה אסור לי אפילו לדבר עם בנות ברחוב. בבית התנהגתי על-פי כללי הבית, ושיתפתי את אימי שברצוני להתנתק מכבלי הדת. בצבא כבר לא יכולתי להיות בשני העולמות, ושברתי את הכלים. זה פגע מאוד באבי, ועד היום איני סולח לעצמי על עוגמת-הנפש, שגרמתי לו."

אַת תהיי אשתי

לאחר שחרורו מהצבא כחובש קרבי בשריון ולאחר שסיים תואר בחינוך מיוחד באוניברסיטה העברית, שימש סמט כמורה ביישוב תל-מונד. את רעייתו רבקה הוא הכיר במועדון "ברברים", שהיה מקום-מפגש לצעירים. ה"ברברים" היה כור היתוך למוסיקת הג'אז בישראל, וכמו-כן התקיימו בו מסיבות ריקודים בימי שישי. "התאהבתי ברבקה עוד לפני שהכרתי אותה אישית; חבר שיצא איתה ושהקשר ביניהם נותק הראה לי את תמונתה, ובו-ברגע הכרזתי כי זוֹ תהיה אשתי. עבר זמן עד שפגשתי אותה באחד מערבי הריקודים במועדון. הזמנתי אותה לרקוד, וציינתי בפניה כי היא נועדה להיות בת זוגי לחיים. היא הביטה עליי כמי שדעתו נטרפה, אך לאחר עשרה חודשים נישאנו", הוא צוחק.

רבקה, שגם לה תואר בחינוך מיוחד, שימשה כמנהלת של חמישה גנים בבית החולים אסף הרופא, במחלקה להתפתחות הילד. "מאחר ששנינו עסקנו בחינוך מיוחד, החלטתי לגוון ועברתי לתחום הבנקאות. התחלתי כפקיד זוטר, טלר, בבנק הפועלים, ועם הזמן, עוד טרם קיבלתי קביעות נשלחתי ללימודי תעודה בבנקאות. עם קבלת ההסמכה התבקשתי לפתוח את סניף הבנק בשארם-א-שייח. הרעיון להתגורר בשארם לא מצא חן בעיני רבקה ונאלצתי לחזור לראשון."

גורל שמתאכזר

עם הזמן הביאו בני-הזוג סמט לעולם שתי בנות והצליחו מאוד בעבודתם. "רבקה זכתה להערכה רבה בעבודתה בחינוך המיוחד. בשלב מסוים, לאחר שהגורמים המקצועיים התוודעו להשקעתה היוצאת דופן בילדים בעלי מוגבלויות, התבקשה רבקה לעבור לאילת ולהקים גני ילדים לחינוך מיוחד. ראינו בזה אתגר ואני התפטרתי מעבודתי בבנק אמריקני, שהיה מסונף לבנק הפועלים."

באילת לא מצא סמט תעסוקה בבנקאות ושוב הסב את מקצועו ופנה לעסקי המלונאות. "בגיל 45 התחלתי דרך מקצועית חדשה, שאליה נשאבתי והצלחתי בה מאוד. עבדתי ברשת מלונות 'ישרוטל', שראו בי פוטנציאל לעתיד ושלחו אותי ללמוד מלונאות בתדמור." משפחת סמט בנתה את חייה באילת, שם גידלו בני הזוג את בנותיהם. לאחר שנים אחדות התגלתה אצל מוטי לקות-הראייה, אשר הביאה לנכותו ולפרישתו מעבודתו. גזר הדין לא ריפה את ידיו של סמט, והוא סירב להיכנע למצב ולשקוע בייאוש.

אף-על-פי-כן ולמרות הכול

המעבר של סמט מאדם רואה, המנהל חיים רגילים, לאדם עם מוגבלות לא היה קל. אנשים רבים לא הבינו שכבדוּת-ראייה היא, למעשה, עיוורון, הדורש שינוי משמעותי באורח החיים. סמט עצמו התקשה להסתגל למציאות החדשה; הוא אהב את החיים, אך כעת הם איבדו בעיניו את טעמם. הוא הפסיק לצאת להצגות ולאירועי תרבות ונמנע ממפגשים חברתיים. "ביקשתי מרבקה לצאת עם חברות ולהשאיר אותי בשקט לבד. תחושת דיכאון אפפה אותי."

אך אז, משהבין שאין ברירה אלא לקבל את המצב, החליט סמט לקחת את עצמו בידיים. הוא ידע, שלא יהא זה פשוט; שיהיו נפילות בדרך, אך הוא היה נחוש לקום ולצמוח שוב. "בזכות אילת טובי, מנהלת ׳החוויה האתנית׳ ורעייתי היקרה רבקה, חזר הרצון לחיות, הביטחון העצמי שלי התחדש ופרח ואני חש כאדם חדש. נרשמתי עם רבקה למתנ"ס באילת, והתחלתי בפעילויות נון-סטופ. התחלתי ללמוד משחק - דבר שמשך אותי עוד בצעירותי, אך נמנע ממני משום שהדבר נגד את האמונה החרדית, שעל פיה גדלתי. התחלתי לרקוד בלהקה שניהלה אילת טובי; להקה שמנתה כ-80 איש והופיעה באירועים ציבוריים. התנדבתי לעמותות של בעלי מוגבלויות, ונטעתי בהם תקווה שניתן להמשיך ולחיות ולהגשים חלומות. תיארתי לפניהם את ההתנסות שלי ופרשתי לפניהם את המוטו שלי: להילחם, לא לוותר, לא להרים ידיים, לא להתייאש, להתאתגר ולהתנסות."

גם כיום, לאחר שעקר מאילת וקבע את מקום מגוריו בצור-יצחק, סמט ממשיך לדבּוק במשנתו, שאותה הוא מעביר לבעלי מוגבלויות, וגם מיישם אותה על עצמו בלא הנחות. "לאחרונה יצא ספר שכתבתי על-אודות החוויה האתנית, שהייתי חלק ממנה במשך שנים רבות. התחלתי לכתוב שירים לחמשת נכדיי, והצטרפתי לחוג לכתיבה יוצרת בכוכב יאיר. לא-מכבר השתתפתי בסדנת תקשורת - תחום חדש שמסקרן אותי. ההתמודדות שלי עם קשיים ועם אתגרים בחיי מוכיחה, שגם במצבים מורכבים ניתן למצוא כוחות פנימיים ולהפוך את המכשולים להזדמנויות חדשות. יש בי אמונה, שאותה אני רוצה להעביר לבעלי מוגבלויות למיניהן: ניתן להתגבר על כל מכשול, אם נאמין ביכולות שלנו."