מחמש המגילות במקרא נהוג לקרוא את מגילת רות בחג השבועות. גם אני מצאתי עצמי קורא בעיון רב את ארבעת הפרקים של מגילת רות בחג השבועות מספר פעמים. אני מוצא לנכון לשתף את קוראי מדוע אני אוהב מכל המגילות את מגילת רות, בה אנחנו פוגשים את סיפורה של גיורת מואבייה, שנישאה לבן עם ישראל, לבועז מבני העילית בעירו בית לחם.
כבר בתחילת המגילה בפסוק ג' חשתי אווירה יחידאית האופיינית רק למגילה שבידי. שבה את לבי הביטוי "אֱלִימֶלֶך אִישׁ נָעֳמִי". בדרך כלל בספרות המקראית אנו נפגשים בשייכות של האישה לגבר - "אֵשֶׁת לוֹט". אין לה שם היא רק האישה של הגבר לוט. "בַּת יִפְתַּח" היא רק הבת של יפתח אין לה שם. ואילו במגילה, שאני כה אוהב לחזור ולקרוא בה, שבה את לבי הביטוי היחידאי במקרא, שהשייכות פה היא של הגבר לאישה - "אֱלִימֶלֶך אִישׁ נָעֳמִי".
אני אוהב את כל מה שמסמלת רות המואבייה, בת לעם המנואץ ביותר במקרא. מדמותה מזדקרת במלוא עוצמתה העולם המוסרי ועולם הערכים הקרובים ללבי. בת העם המואבי המנואץ נותנת שיעור לכל אנשי העיר בית לחם מה זה מוסר. היא מכניסה את כל בני העיר הממוקמת בהרי יהודה לרזי הרזים של המופת האנושי, של רעות מופת וחום אנושי ששוברים את לבו של הקורא את המגילה. היא קושרת את חייה הצעירים עם אלמנה קשישה ואינה נותנת לה לנדוד לבדה בדרכים מארץ מואב למקום מגוריה בבית לחם יהודה.
היותה של רות בת לעם מואבי, שהתורה מנדה אותו ואסרה עליו לבוא בקהלו חייבה את חז"ל להתמודדות קשה מאד. לפני חז"ל ניצבת התורה, האוסרת על כל מגע עם מואבי ועמוני וחרם דורות על בני מואב, ככתוב בספר דברים פרק כ"כ פסוק ד': "לֹא יָבוֹא עֲמוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקהַל ה' גָּם דּוֹר עֲשִׁירִי, לֹא יָבוֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם". והנה בעת רעב בארץ ישראל יורדים מתוך מצוקה קשה ומתוך צורך קיומי מבית לחם יהודה לגור בארץ המנואצת כדי לשבור את הרעב - "לָגוּר בִּשְׁדֵה מוֹאָב... אֱלִימֶלֶך וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ נָעֳמִי וְשֵׁם שְֵׁני בָּנָיו מַחֲלוֹן וְכִלְיוֹן...וַיָּבוֹאוּ שְׁדֵה מוֹאָב וַיִּהְיּו שָׁם".
ירידה מהארץ לארץ מואב מפאת הרעב הפכה במרוצת הזמן אצל אותה משפחה לבניית חיים חדשים בארץ המנודה. עשר שנים שוהה המשפחה כפליטי רעב בארץ מואב, ובניה נישאים לבנות המקום. חז"ל עמדו בפני דילמה קשה. מצד אחד החרמת מואב בתורה ומצד שני רות המואבייה נישאת לאחד מבכירי העיר בית לחם. הפתרון נמצא במסכת "יבמות".
מסכת "יבמות" "מכשירה" את רות, בת העם הנוכרי, בטענה שהתורה קבעה את החרם על מואב ועל ועמון בלשון זכר, לכן החרם אינו חל על רות המואבייה, הנקבה, כשם שבמצרים ביקשו רק את נפשם של זכרים. אודה, שקשה לי לקבל את ההסבר הזה.
עבורי רות היא דמות מופת באומרה לחותנתה הקשישה מוכת הגורל, אישה אלמנה, שבעלה מצא את מותו ואבדו לה גם שני בניה: "אַל תִּפְגְּעִי בִּי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאֲחוֹרַיִךְ ...בַּאֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין, עַמֵּךְ עַמִּי, וֶאֱלֹהַיִךְ אֱלוֹהַי, בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמותּ וְשָׁם אָקָּבֵר....כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ" .... (פרק א', פס' ט"ו-ט"ז)
העוצמה הרוחנית של רות היא זו שכופפה את החוק מספר דברים פרק כ"ג פס' ד'. בעוצמתה המוסרית משתיתה רות בת העם המואבי דפוס חיים, המורה לחברה הישראלית את החובה לפתוח את הלב כלפי בני עמים אחרים, שהגורל התאכזר אליהם. ארץ מואב המנודה בתורת ישראל פתחה שעריה לפליטי רעב ישראלים, לפנינו האצלת עוצמות אנושיות וערכיות של בת עם מואב על החברה הישראלית, שידעה עיתות סבל של רעב שחייבו ירידה מארץ ישראל בהליכה אחר הלחם בימי אברהם אבינו ובימי בניו של יעקב.
ההיסטוריה הישראלית הרוויחה סבתא רבתא נדירה באישיותה ממנה צמח מלך בישראל. מנישואי רות המואבייה לבועז נולד הילד עובד, שיהיה אבי ישי, וישי יהיה אבי דוד מלך בישראל, הנין של רות, בת העם המואבי.
ואבקש לסיים בנימת בקשה, שנהיה יותר פתוחים לפליטי רעב מאפריקה ולא נכלא רבים מהם בבתי כלא כשוהים לא חוקיים. גם אברהם ובני יעקב שירדו מצרימה ומשפחת אלימלך שירדו לשדות מואב לא היו שוהים חוקיים.
