עמוס עוז ואהבת ישראל

הסופר עמוס עוז הסביר השבוע באמצעות סיפור קצר מדוע הוא אוהב את ישראל. וכך אמר: ישראלי שנקלע לפני שנים אחדות לנמל התעופה בקפריסין זיהה במקום את נגיד בנק ישראל דאז, הפרופסור סטנלי פישר. ללא היסוס או עכבות ניגש הישראלי אל נגיד הבנק המרכזי וביקש את עצתו היכן עדיף להמיר כסף בקפריסין. ועוז שאל: האם ניתן היה לגשת כך אל נגיד הבנק המרכזי בגרמניה, באנגליה, או בצרפת, ולשאול בעצתו? בשל כך, סיכם עוז, הוא אוהב את ישראל.

המסר של עוז הוא החיוב שביכולתם של ישראלים לפנות בצורה ישירה וללא עכבות אל אישי ציבור ידועים. יש המצדדים בישירותם של הישראלים, ויש הרואים בכך חוצפה. אבל, נכון שפנייה מסוג זה אפשרית כלפי נגיד בנק ישראל, אך לא כלפי נגידי בנקים, או שרים, בארצות אחרות. זאת ישראל, לטוב או לרע.

ומנגד, ניתן להקשות: האם סופר גרמני, או אנגלי, או צרפתי, היה מעלה בדעתו למסור את מחצית ארצו, יחד עם מחצית ברלין, או מחצית לונדון, או מחצית פריז, לידי האויב? בכל ארץ שפויה, אדם כזה היה מוקע אל קצה המחנה ואל קצה השיח הציבורי. אבל בישראל, אדם כזה מוצג כ"איש רוח", כ"נאור", כ"ליברל", כ"מתון".

גם בעידן של שלום באירופה - ולכל אורך ההיסטוריה היה בה שלום בין המלחמות, וכך גם היום - איש בצרפת לא יעלה בדעתו למסור את מחצית פריז לגרמנים. אבל, מה שהוא מובן מאליו בכל ארץ אחרת נחשב בישראל ל... סרבנות שלום, ומה שמעיד על בריאותו ושפיותו של עם מוצג בישראל... כקיצוניות וכלאומנות.

הציונות - וההמנון הלאומי - שמה לה למטרה "להיות עם חופשי בארצנו". ובביטוי "להיות עם חופשי בארצנו" מן הראוי לכלול גם "להיות עם נורמלי בארצנו", עם שאינו מסגיר את ארצו ואת בירתו לאויביו.

אהבת ישראל איננה המגמה לאסור על מגוריהם של יהודים בחבלי ארץ מסוימים ואיננה השאיפה לנשל מאות אלפי יהודים מבתיהם בארצם. הטפה לכך היא גזענות, ו"שלום" המבוסס על כך איננו יהודי, איננו דמוקרטי, איננו מוסרי, איננו ציוני, ואיננו שלום.

אהבת ישראל - ישראל היהודית והדמוקרטית והציונית - אינה רק הישירות והחוצפה של הישראלים, אלא גם - ובעיקר - השאיפה "להיות עם חופשי בארצנו" והערכה למי שפועלים בכיוון זה.