השבוע הגעתי למשטרה כמלווה של אישה צעירה, אישה מוכה, אישה שפנתה אליי בבקשה אישית כי אסייע לה, עוד אישה שפנתה אליי בעקבות פעילותי הפובליציסטית בנושא אלימות במשפחה.
לאישה זו, אשר חוותה אלימות קשה ביותר, ישנם דוחות רפואיים המעידים על מצבה ועל ההתעללות שעברה (אשפוז, זיהומים, שברים). ישנן גם עדויות של ילדיה שהיו עדים לאלימות. קיימות עדויות (בפוטנציה) של הגורמים הטיפוליים במקום מגוריה (הרווחה), עדות בפוטנציה של בני משפחתה והשכנים אשר יודעים על האלימות ממקור ראשון, וכמובן - גם האישה המוכה עצמה שחוותה את הסבל, את האלימות ואת ההשפלה, יכולה לדבר.
אלא שלאותה אישה היה קשה עד מאוד מבחינה נפשית לפתוח את סגור ליבה בפני השוטרים.
מדובר באישה צעירה שחוששת מאוד מתגובת בעלה האלים אשר נתפס בעיניה ככל יכול - תופעה ידועה בקרב נפגעי אלימות. מכאן נבע פחד ששיתק אותה ושלא אפשר לה להגיש תלונה במשטרה.
אז... ?
האם במצב דברים זה הפושע יחגוג ויתהלך חופשי ומסוכן?
האם במצב זה של הוכחות קיימות בצד הוכחות בפוטנציה בהישג יד - החברה בישראל תיתן יד להעלמת הפשע ובכך אף תעודד מקרים דומים?
למה בדיוק מחכים שם במשטרה?
ביום שני, כ"ב בניסן, תשס"ה, 2.05.05
התפרסמה ידיעה באתר חדשות באינטרנט (חדשות מחלקה ראשונה) על אודות הגשת כתב אישום כנגד גבר אשר רצח את אשתו בדקירות סכין בכל חלקי גופה, אימא לחמישה ילדים. הרצח אירע
בחג פורים האחרון, בעקבות חשדות הגבר הרוצח באשתו על בגידתה בו.
מתוך מה שפורסם בתקשורת אנו למדים כי למרות שהרווחה התריעה בפני המשטרה על כוונת הגבר לרצוח את אשתו, (שכן הוא הודיע לרווחה כי כך יעשה), המשטרה לא פעלה, ועל-פי גירסתה: מכיוון שהמנוחה לא הגישה תלונה - הרי שהמשטרה הייתה מנועה מלטפל בתיק.
האומנם?
האם לא די בקצה החוט שהמשטרה קיבלה כדי לחשוף את הכוונה לפשע ולמונעו?
האם אנו חיים בחברה שבה אם הקורבן הוא חדל אונים לחלוטין - אז לא תהיה חובת הגנה עליו?!
ומה אם מדובר בקורבן שאינו מסוגל נפשית, או מילולית, או פיסית להגן על עצמו ולהגיש תלונה...?
האם במקרה שכזה חייו הפקר?
החוק אומר שלא!
על-פי סדר הדין הפלילי - היא, המשטרה, הייתה רשאית לפתוח בחקירה!
להלן חוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב 1982:
"סעיף 58: כל אדם רשאי להגיש תלונה למשטרה על שבוצעה עבירה.
סעיף 59: נודע למשטרה על ביצוע עבירה, אם ע"פ תלונה ואם בכל דרך אחרת, תפתח בחקירה: אולם בעבירה שאינה פשע, רשאי קצין משטרה בדרגת פקד ומעלה להורות שלא לחקור אם היה סבור שאין בדבר עניין לציבור או אם הייתה רשות אחרת מוסמכת עפ"י דין לחקור עבירה".
נחזור לאישה שאותה ליוויתי לתחנת המשטרה:
לאחר שידול ומאמצים רבים מצדי היא הסכימה "רק להיכנס" לחדר החקירות. לשמחתי נוכחתי כי השוטרים היו אדיבים, מנומסים, ידידותיים וסבלניים. הם ניסו ללכת לקראתה בכל דרך שהיא ונעזרו גם בי בניסיון לדובבה. למעשה הם ממש פרסו בפניה שטיח אדום... רק שתשבור את התבצרותה בשתיקה ותגיש תלונה "מסודרת".
לא הועילו הכוונות הטובות ולא הועילו הדיבורים; האישה פחדה לפצות פה ונאלמה דום! יצאנו משם עם מספרי טלפון ופלאפון של השוטרים בתחנה למקרה שהיא תשנה את דעתה או שתצטרך עזרה דחופה.
בשיחת "ארבע עיניים" עם אחד השוטרים נאמר לי כי גורמים שנמצאים בקשר עם האישה, כגון עובדות סוציאליות, רופאים וכו', אשר מרכזים בידיהם מידע מוכח על האלימות - רשאים ואף יותר מזאת - חייבים להגיש את המידע למשטרה מתוקף חוק חובת הדיווח.
מיותר לציין כי דבר זה לא נעשה.
להבהיר, מדובר בגופים מקצועיים, מנגנונים ציבוריים אשר מתוקף תפקידם ועקב פעילותם צוברים מידע מוכח על אודות קיומם של פשעים. מדובר במידע מפורט, מקצועי, ענייני, מדויק שיכול להוות בהחלט בסיס להוכחת אשמה ומכיוון שכך הם פני הדברים, אין צורך כלל להישען על עדות הקורבן עצמו.
יתרה מכך: לא ייתכן לאפשר מצב שהחברה תחסֵם בפעילותה נגד הפֶשע מאחורי כתפיה של אישה מפוחדת, נסערת, נטולת יכולת לחשוב בהגיון ולפעול בהתאם!
לפי החוק, מידע זה חייב לעבור למשטרה - אך הוא לא עובר בשל שיקולים זרים ואישיים של אנשי המקצוע. המשטרה במצב דברים שכזה מסתתרת, מחכה ומשתמשת בחולשת הקורבן שאינו מגיש תלונה כסיבה לאי פעילותה במיגור הפשע, כטענה לגיטימית.
האם זו החברה שבה אנו רוצים לחיות?
חברה שבה אם הקורבן לא עושה את הצעד האמיץ שהוא מעל ומעבר לכוחותיו, לא עושה את מה שהוא לא מסוגל לעשות - להגיש תלונה, הוא לא יזכה להגנה?!
לפיכך אני מציעה:
1. לבטל את הטענה כטענה לגיטימית שרק בעקבות הגשת תלונה המשטרה פועלת.
2. לחייב את המשטרה לפעול על-סמך מידע ולא רק בעקבות הגשת תלונה, בדיוק כפי שהמשטרה נוהגת בתחומי פשע אחרים כגון סמים, עבירות תנועה, זנות, הונאה ועוד.
3. מידע שקיים בלאו-הכי במקומות המוזכרים לעיל יגיע למשטרה כמעשה שיגרה ולא יוגש רק לאחר תלונת הקורבן (אם תתקיים בכלל), או לאחר פתיחת חקירה בעקבות רצח.
לסיום:
אנשי מקצוע רבים בוחרים שלא להעביר מידע, הן בשל טענת חיסיון (טענת נפל לדעתי) והן בשל חששם מנקמת הפושע. זוהי התעלמות מהחוק שמחייב דיווח! ניתן לבטל את הרעה החולה הזו (שאני יכולה להבין את מניעיה אך אינני מקבלת אותם), על-ידי יצירת שיגרה של העברת כל מידע על אלימות אל המשטרה, ללא שיקול דעת, והמשטרה תפעל על-פי המידע המוכח שיגיע אליה - גם ללא תלונת הקורבן. ביצירת שיגרה של העברת המידע, ממילא ייעלם הסיכון מצד הפושע, איום שקיים כאשר העברת המידע היא פעולה מיוחדת ולא פעולה אוטומטית.
דרוש שהמשטרה תפעל לא רק על-סמך תלונה רשמית של הקורבן, אלא גם בעקבות מידע שיעבור אליה כמעשה שיגרה (למשל ממעונות לנשים מוכות, מבתי ספר, מקיבוצים, מפנימיות, מבתי-חולים, מלשכות הרווחה) - כל זאת בצורת מכתבים, מסמכים, תלונות, צילומים, חוות דעת, וכל מה שיש.
