הדרישה להכרה אירנית בזכות קיומה של ישראל

בעקבות גיבושה של הצהרת העקרונות להסכם לגבי תוכנית הגרעין האירנית, שהושגה בין שש ממשלותיהן של מעצמות המערב לבין אירן בתחילת אפריל 2015, הודיעה ממשלת ישראל שהיא דורשת, כי ההסכם הסופי עם אירן יכלול הכרה מצד אירן בזכות קיומה של ישראל. הנשיא אובמה מיהר לדחות את הדרישה. לדבריו, התנאי שמציגה ישראל נובע מחשיבה מוטעית, והיא דומה לדרישה שלא ייחתם הסכם עם אירן, אם זו לא תבצע שינוי בסיסי כולל של המשטר האירני.

מותר להניח, שלו אובמה היה רואה סיכוי סביר שאירן תקבל דרישה זו, היה מאמץ אותה ואכן דורש מאירן הכרה בזכות קיומה של ישראל, כחלק מעסקת הגרעין. הכרה אירנית בזכות זו הייתה מקנה לממשל הישג חשוב משום שהייתה מסייעת לו להרגיע את החשש הישראלי מתהליך ההתגרענות של אירן ומצמצמת את הביקורת הישראלית על ההסכם, ממחישה כי אכן חל שינוי ממשי בעמדת אירן - לא רק בסוגיית הגרעין, ומציגה מענה חלקי גם מול הביקורת הפנימית בקונגרס ובתקשורת האמריקנית על התנהלות הממשל בשיחות הגרעין ונגד ההסכם המתרקם.

אולם, אובמה מצדו אינו רואה סיכוי שאירן תקבל את הדרישה וחושש שניסיון להעלותה על סדר היום של שיחות הגרעין עלול לשבש אותן ולפגוע פגיעה קשה באפשרות הסבירה המסתמנת לגבש את ההסכם הסופי. בכך קיבל הממשל שוב את עמדתה של אירן, שלפיה על השיחות להתמקד בסוגיית הגרעין והסנקציות שהוטלו על אירן בלבד, מחשש שמא הרחבת מסגרת השיחות תוביל לכישלונן. מסיבה זו ויתר הממשל על דרישתו הראשונית לכלול בשיחות גם את סוגיית הטילים הבליסטיים שבידי אירן, לאחר שזו התעקשה שלא לדון בה, בטענה כי היא נוגעת לביטחונה הלאומי ולא לנושא הגרעין. מסיבה זו גם נמנע הממשל מלפנות לאירן במהלך השיחות בעניין הסיוע הצבאי שהיא מעניקה לחות'ים בתימן, בטענו, כי העלאת הפרשה תוסיף קשיים בשיחות הגרעין, שהן קשות ומסובכות ממילא. ומאותה סיבה נמנע הממשל מלהעלות בשיחות את סוגיית זכויות האדם באירן ואת עניין מעורבותה העמוקה של אירן בטרור במזרח התיכון ובזירה הבינלאומית. ברור שאירן סירבה לדון בסוגיות אלה משום שאז הייתה נדרשת לוויתורים בהן, וכי התעקשותה שלא לעסוק בהן נבעה מהערכתה שהממשל ייסוג מדרישתו זו, כדי לא ליצור מתח נוסף סביב שולחן הדיונים ולשבשם.

סביר להניח, שדרישה אמריקנית להכרה אירנית בזכות קיומה של ישראל במסגרת הסכם הגרעין אכן תידחה על הסף על-ידי המשטר האירני, ובראש ובראשונה על-ידי המנהיג העליון חמינאי באופן אישי. היחס השלילי והשנאה כלפי ישראל הוכתבו על-ידי מנהיג המהפכה האיסלאמית באירן, חומייני, עוד בטרם הגיע לשלטון, והתקבלו כמרכיב בסיסי וקבוע בתפיסתו הפונדמנטליסטית הרדיקאלית של המשטר האיסלאמי. בראייתם של מנהיגי המשטר, וכפי שגישה זו השתקפה בהתבטאויותיהם של חמינאי והנשיא לשעבר אחמדינג'אד, לישראל אין זכות קיום כיישות מדינית, משום שהיהדות אינה מסגרת לאומית, אלא דת בלבד.

שלילתה של זכות קיומה של ישראל מוצדקת בעיני ראשי המשטר, משום שהקמתה וקיומה כרוכים בעוול משולש בלתי נסבל בראייתם: דיכוי מיליוני מוסלמים תחת שלטון ישראל, שלילת זכויותיהם הלגיטימיות של הפלשתינים למדינה במלוא השטח של פלשתין, ושליטתה של ישראל באדמות הקדושות לאיסלאם, ובעיקר בירושלים. מכאן חובת המוסלמים לשחרר את אותן אדמות מוסלמיות במלחמת מצווה ולא באמצעות הסדר מדיני, הפסול מכל וכל. בעיני חומייני, הכרה בישראל פסולה גם משום שהמדינה הוקמה על-ידי האימפריאליזם המערבי כגוף זר בלב העולם המוסלמי, כדי לפצלו ולהחלישו וכדי לנצל את המדינות המוסלמיות. בעיניו, אין מקום לפשרה ולוויתורים במאבק עם ישראל, משום שזהו מאבק בין כוחות הצדק לכוחות העושק והכפירה. לכן חיסול ישראל ושחרור ירושלים הם חלק בלתי נפרד מהצלחתה הסופית של התנועה האיסלאמית, והיא נובעת מעקרונות היסוד של המהפכה ושל האיסלאם. הכרה בישראל תהיה אפוא בבחינת ערעור אחד מעמודי התווך של המשטר.

גם אם שלילת קיומה של ישראל, היא מרכיב יסוד בתפיסתו של המשטר האירני, ולפחות של האגף הרדיקאלי, המנהיג אותו, אין פירוש הדבר בהכרח שלא ניתן לעשות דבר בעניין. אומנם אין להניח שההנהגה האירנית הנוכחית תסכים להכיר בזכות קיומה של ישראל, אבל אין להוציא מכלל אפשרות שבעתיד תושג הבנה שקטה בין הממשל האמריקני לבינה, אשר לפיה יפסיקו מנהיגי אירן להתבטא בדבר השמדת ישראל ולהכחיש את השואה. ממילא, הנשיא רוחאני עצמו נמנע מאז בחירתו מהכחשת השואה, מתוך הבנה שקודמו אחמדינג'אד שגה בעשותו כן. אבל, זהו אולי חזון לעתיד ובכל מקרה הממשל צפוי לא להעלות את הנושא במסגרת שיחות הגרעין ובטרם יושג ההסכם הסופי בהן. במבט רחוק יותר, אם השיחות יובילו להסכם סופי וזה יוביל לאווירה נוחה יותר בין ממשלות ארצות הברית ואירן, ואולי אף לדיאלוג נרחב יותר ביניהן על אודות נושאים אזוריים נוספים - כפי שאובמה מקווה - ייתכן שהממשל האמריקני יראה מקום להעלות את נושא ההכרה מצד אירן בזכות קיומה של ישראל. ובמבט רחוק עוד יותר, שינוי ביחסה של אירן לישראל עשוי לחול אם וכאשר תחול תמורה באופיו ובמהותו של המשטר האירני - תמורה אפשרית, שעדיין אינה נראית באופק הקרוב.

למרות שמסקנת הניתוח היא, שבנסיבות הנוכחיות, בטרם ייחתם ההסכם הסופי, ממשל אובמה אינו מתכוון להעלות את הדרישה להכרה של אירן בזכות קיומה של ישראל, אין משמעות הדברים שלא היה מקום להעלאתה על-ידי ממשלת ישראל. אדרבה, הסברה נכונה יכולה וצריכה להדגיש את הזיקה שבין המשטר הפונדמנטליסטי הרדיקאלי באירן לבין קריאתו הפומבית להשמדת ישראל והימצאות נשק גרעיני בידיו - שהשגתו תיצור את האיום החמור לביטחונה של ישראל. הדגשתה של זיקה זו יכולה ליצור הבנה לדרישה לחבר בין ההסכם בסוגיית הגרעין להכרה מצד אירן בזכות הקיום של ישראל. גם אם הנשיא אובמה הזדרז לדחות על הסף דרישה זו - כנראה מתוך חשש שתיצור עליו לחצים פנימיים לקבל אותה - היא יכולה להתקבל בהבנה על-ידי חלק ניכר מהקונגרס, מהתקשורת ומהציבור האמריקני ולהקשות על הממשל לדחות אותה. ברור שהממשל יראה בכך ניסיון נוסף מצד ממשלת ישראל לתקוע מקלות בגלגלי השיחות ולהקשות על גיבוש ההסכם, ועדיין יש סיכוי שדרישת ישראל תיתפס על-ידי רבים כצודקת והגיונית.