תיאטרון אל מידאן הערבי מעלה עכשיו הצגה, "הזמן המקביל", העוסקת בוואליד דאקה, רוצח/מחבל שרצח את החייל משה תמם, בדם קר. לא נעסוק כאן בדמותו של אותו רוצח, ואליד דאקה. התרחשות הציבורית, הערה מאד, הנסערת, שפרצה אחרי שהועלתה ההצגה בחיפה, היא נושא עניינינו. יותר מכך, הכנסים שמכנסים אנשי השמאל הקוראים לעצמם אמנים, בעד
חופש הביטוי ונגד החלטת שר החינוך,
נפתלי בנט שהחליט לשלול את הסיוע הממשלתי מתיאטרון זה. בימים האחרונים רעשה וגעשה הארץ על התבטאותו של
עודד קוטלר (בהמות האוכלות קש וגבב), במסגרת אחת ההתוועדויות הללו.
היה מעניין לו נבדק מיהם הבאים להצגותיו של התיאטרון. יהודים או ערבים. אני מרשה לעצמי להניח כי בין הצופים, מצויים יותר, הרבה יותר, יהודים מערבים. אני מתנצל מראש אם טעות בידי ומזמין צופים לתקן אותי. היהודים הבאים להצגה זו אינם נמנים על הזרם המייצג את הרוב בציבור היהודי כי צופים מקבוצה זו היו חשים במחנק למשמע הטקסט (אף כי למזוכיזם היהודי אין גבול). לנוכח הכפירה המוחלטת והבועטת באתוס הציוני. הצופים היהודים המגיעים להצגות אלו, הם קרוב לוודאי, נמנים על קבוצות אנרכיסטיות קיצוניות ואולי גם מעט שמאל קיצוני. אני מניח שלאחר צפייה מענגת שלהם בהצגה, יש מהם שילכו לקנח בהפגנה היומית בשיח ג'ארח או באיבלין... וכאן נשאלת השאלה העקרונית לאן אמור להיות מופנה תקציב ממשלתי, שמקורו במשרד החינוך ו/או במשרד התרבות? האם זו מטרתו?
גם ההתפתחות היוצאת דופן מבחינה ציבורית שכללה כנסים של אנשי רוח (מה זה?), אמנים וכו' הלכה בנתיב המסומן והידוע: פשקווילים. עליהם חתימות של אנשי רוח. הצהרות לוחמניות בדבר היותה של מדינת ישראל מדינה פאשיסטית, כל אלו מתחילות בסימן "לא נסכים" ו"נילחם עד חרמה", ו"היו לא תהיה!" מאוצר הנוסחאות השחוקות עד דקה, של השמאל. הרי הן ידועות גם מאירועים אחרים. אין הן מזיזות לאיש דבר, משום שהכול יודעים, כי ממש במהלך אותה קריאה המושמעת בגרון ניחר, כבר מושטת היד אל הממשלה המגודפת בבקשה לעוד תקציבים ולעוד כסף. מאידך-גיסא, פשיטת יד זו, שאין מאחוריה התחייבות אלא להמשך ההסתה, להמשך החרפות והגידופים, אין בה, אף פעם, אף פעם, הבטחה להתייחסות הוגנת יותר, לראיה שקולה יותר אל עבר המציאות הישראלית המורכבת. ממש שום דבר. אנחנו בשלנו ואתם תתנו את הכסף!
השמאל כרת, מזמן, ברית עם דובריו הרהוטים של המיעוט הערבי. שוב חוזר ומופעל כאן הטריאומוויראט הנצחי כמעט: דובריו של המיעוט הערבי, אנשי השמאל "שלנו", ומערכת עשיית הצדק. קרי הבג"ץ. אלה חוברים יחד לסכל מדיניות ממשלתית שאינה לרוחו של הטריאומוויראט השולט בנו בנושאים שונים. ומדוע אני מזכיר את זה האחרון? כי מהר מאוד יגיעו, איך לא, הבקשות של אותם גורמי שמאל לבטל החלטות ממשלה דוגמת זו האחרונה של שר החינוך, ואולי עוד החלטות אחרות שבדרך. לחדש את העברת הכספים לפעילויות דוגמת אלה שהוזכרו. מה יהיו החלטות הבג"ץ? נו, אתם כבר יודעים...
אבל לאותו טריאומוויראט משימות נוספות, במלחמתו באתוס הציוני (שאגב, איננו יודע או מסוגל, או מוכן, להשיב מלחמה), ובמשימה שהציב לעצמו להרוס את אותו אתוס, ממש בבסיסו, בנקודה הרגישה ביותר שלו: זיכרון החיילים הנופלים בקרב. מכאן אנו מגיעים לאירוע המצמרר, שאירע בכנס דלעיל, עת עלתה לבמה אורטל תמם, אחייניתו של הנרצח משה תמם. הקהל, כאמור שמאלני - אדוק, ברובו, סבור, כדרכו של השמאל, כי מותר לו הכל. ניתן האות להשתוללות. לסתימת הפיות המקודשת בשם המטרה. שהרי שמאל זה הוא דמוקרטי לעילא... ובכן שמאל זה, הצדיק, הגיב על עלייתה על הבמה של אורטל, בצרחות ובקללות והצליח כמובן... לסתום לה את הפה בפועל. עכשיו הוא מוחה נגד סתימת הפיות הנעשית על-ידי הממשלה... הנערה שלא יכלה לומר את אשר על ליבה, ירדה מעל הבמה בדמעות. אין עם מי לדבר. אמרה. ואנו אומרים: זהו פרצופו "הדמוקרטי", של השמאל בימינו.
אני משוכנע כי אביע את תחושותיהם ורצונם של מרבית הקוראים, התומכים בשר החינוך ובהחלטתו שלא לממן את ההצגות הללו ואת שכמותן, ששנאת ישראל נוטפת מהן ותורמת להעכרה נוספת ומיותרת של האווירה בארץ.
