אש השנאה המאכלת-כל מבעירה את מדינת ישראל. האש בוערת בשדות, ביערות ובלבבות. אש זרה בין יהודים קיצוניים באמונתם המובילה למעשי רצח לא אנושיים, כנסיות מועלות באש, טרוריסטים מופרעים דוקרים למוות צעירים שנטייתם המינית חריגה, פוליטיקאים מוכנים לחסל את יריביהם בלהט של שנאה יוקדת, ואפילו נשיא המדינה הופך יעד לקללות ארסיות ודברי הסתה פראיים על שהעז להשמיע דברי הרגעה בניסיון לשכך את הלהבות. גם הערבים - פלשתינים וישראלים - תורמים את תרומתם המתלהטת באמצעות שימוש בנשק הקטלני של בקבוקי תבערה על רכבים אזרחיים. שנאת ישראל בעולם הולכת ומתעצמת ונראה שאנו רק מתחילים לצעוד במשעול הצר של דם ואש ותימרות עשן שאיש אינו יכול לחזות לאלו תהומות של תופת הוא מוביל. והכל נעשה, מכל הצדדים, כאילו "בשם שמיים".
אדם אחד, ממוקד מטרה, מתמקד ככל יכולתו כדי להציל את ישראל מאש מסוכנת לא פחות, אש האטום האירני, והוא נע ונד ברחבי העולם כדי לחסל את איומי הסכנה הממשמשת ובאה בסערה. האיש הזה הוא ראש הממשלה
בנימין נתניהו.
למרבה הצער נראה כי במהלך הפעילות החשובה הזו עדיין לא הצליח נתניהו להיות הראשון שיזהה את עוצמת האש הבוערת בבית-פנימה ואינו מבין שרק הוא עדיין מסוגל להציל את ישראל ממהומת האלוהים הבוערת שאל תוכה נקלענו לאסוננו. וכיוון שרק הוא יכול לעשות מעשה מציל חיי-עמים, הוא חייב להקריב קורבן אישי, להתפטר, ולהכריז על בחירות שבהן הוא לא יתמודד על ראשות הממשלה. בחירות שכל ייעודן יהיה להשתלט מבעוד מועד על מוקדי האש המסוכנת ולכבות את מוקדי השריפה כדי להציל מאובדן את מה שעדיין ניתן להציל.
בנימין נתניהו, השבוי שלא בטובתו בכבלי הקואליציה הבלתי אפשרית שהקים בעקבות הבחירות, אינו האשם היחיד במצב שנוצר. אבל פרישתו מן החיים הפוליטיים יכולה לטעת בישראל תקווה אמיתית ששינוי לטובה הוא אופציה אפשרית ואולי אפילו ריאלית.
דם חדש לפוליטיקה פרישתו של נתניהו עשויה להזרים דם חדש למערכת הפוליטית. דם אישי חדש וחשיבה מרחיקת-ראות, ללא צורך בהיצמדות מיושנת ומאובנת של תפיסות-עולם מיושנות. ואולי זה יהיה הפתרון שיוביל את ישראל לדרך חדשה. אישים שחששו להתמודד נגד כישוריו האלקטורליים של נתניהו ינסו לבדוק את כוחם ולקפוץ אל המים הגועשים של הפוליטיקה.
במצב דברים כזה סביר להניח כי
אהוד ברק ינסה לחזור לזירה ולבצר לעצמו מעמד מנהיגותי, אולי במסגרת ותיקה, אולי במסגרת מפלגת מרכז-שמאל חדשה. סביר להניח כי בהיעדרו של נתניהו ינסו גם
גדעון סער ו
גלעד ארדן לתפוס מקום בכיר בצמרת הליכוד. יכול להיות שגם
משה כחלון ינסה את כוחו לא כרץ נפרד אלא כמוביל בצוות ההנהגה הליכודי. ואולי גם תחול התפתחות פוליטית במחנה המתנחלים שינסו לגבש לעצמם כוח כדי להכתיב מדיניות ייחודית - עם או בלי
נפתלי בנט.
הכוח האמיתי במערכת בסופו של דבר הבחירות האלה, בהיעדרו של נתניהו, יוכלו להציג את הכוח האמיתי של כל מרכיבי המפלגות במערכת הישראלית, ולבנות כוח אלקטורלי שייטיב לשלוט ללא התלות המוחלטת בכל שבר מפלגה.
המצב הנורא הזה של שנאה בוערת שאליו נקלעה ישראל מזכיר את שלט האזהרה התלוי מעל שער הכניסה לתופת, כפי שמתאר אותו הפילוסוף והמשורר האיטלקי דאנטה אליגיירי בספרו "הקומדיה האלוהית", שלט שעליו חקוקה האזהרה: "בבואך לכאן - אבד כל תקווה".
את הלוקסוס הזה של אובדן התקווה אנחנו הישראלים לא יכולים להרשות לעצמנו, כי ללא שינוי מהותי בתפיסות העולם המובילות את ישראל כיום, אולי לעולם שוב לא תהיה לנו תקווה וחלום התחייה הלאומית יהיה כלא היה.
