אין ספק שגם בימין קיימים עשבים שוטים. חלקם שמתפתים לאידאות פסאודו-שמאלניות כגון: "פתרון שתי המדינות" - איזה שתי מדינות ולמי הן מיועדות?! - וחלקם מי שפוחדים מצל עצמם ומרגישים צורך כפייתי להיות מקובלים על יריביהם כמעט בכל מחיר.
האחרונים, גם כשהם נבחרים לשלוט במדינה, אינם חזקים מספיק בכדי לפעול באופן מלא והחלטי כמי שהשלטון בידיו. התנהלות נרפית של הימין היא הסכנה הגדולה ביותר לכך שיאבד את השלטון, שהרי הציבור אינו עשוי מקשה אחת ובין שני המחנות המובהקים "ימין ו"שמאל", ניצב ציבור לא קטן אשר פוסח על שני הסעיפים.
ציבור זה אינו נאמן ללא תנאי לאף אחת מהקבוצות ומעביר את תמיכתו מצד לצד לפי המציאות הקיימת ולפי התרשמות אישית מן המועמדים לראשות ה
ממשלה והצוותים הפועלים לצידם.
תפקוד הימין כאשר הוא בשלטון, הוא לדידם מבחן יכולת והתאמה מרכזי וקובע. חשוב שהימין יהיה מודע לכך ויתנהל בהתאם. שכן, במערכת היחסים שבין הימין לשמאל, פעורה תהום בשאלת הפתרון המדיני הראוי לישראל. המצב הוא דיכוטומי כביכול: מצד אחד, חזות משיחית-אידיאולוגית מוצהרת, אך חסרת בסיס מציאותי של רעיון "שתי המדינות", ומצד שני, מצב הפוך בדמות מדינה דו-לאומית. שתי הגדרות מוטות "קונצפציה" שגויה, שאינן מציאותיות ואינן הפכים זו של זו, משום
ששתיהן מאיימות על המדינה היהודית באותה מידה. המצב הדיכוטומי שבין הימין לשמאל, מזכיר בצורתו העקרונית ובאיום הגלום בו, את המציאות במערכת היחסים הישראלית-ערבית הכוללת: די בהפסד ישראלי משמעותי אחד במאבק מול הלאומנות הערבית, כדי שיקיץ הקץ על החלום הציוני. הניצחונות הצבאיים הישראלים "קונים" זמן ותקופות הביניים שביניהם מנוצלות בכדי להחליש ככל האפשר את האיום הבסיסי, שמקורו בא-סימטריה היסודית שבין הצדדים.
הסכמי אוסלו הדגימו היטב את הסיכון בשלטון שמאל בלתי מרוסן: "קונספציה" מוטעית וחתירה בלתי-נלאית ובלתי-מרוסנת לפתרון שכולל צעדים אסטרטגיים בלתי הפיכים שמחלישים את ישראל ומאיימים לשים קץ לחלום הציוני. אולם, מה שיותר חמור הוא שמקור האיום הוא חולשת-דעת מקומית ולא מכורח כפוי מבחוץ.
לפיכך, אובדן הגמוניה פוליטית של הימין, לפחות בנסיבות הקיימות,
הוא התקרבות מסוכנת לסף איום קיומי למדינת-ישראל ועובדה זו מחייבת. דומני שההבנה הציבורית בנקודה זו הולכת ומתחזקת.
השמאל מודע לאמור לעיל ומבין שלאט ובהתמדה הולך מעמדו הפוליטי בישראל ונחלש. על-כן הוא מנסה לנצל באופן אינטנסיבי את כלל יכולותיו ויתרונותיו היחסיים השמורים לו עדיין מימי ההגמוניה המוחלטת שלו בישוב. קל לראות את ההבדלים בין הימין לשמאל מבחינת התנהלותם של שני אישים מרכזיים בעשור האחרון: הנשיא לשעבר פרס וראש הממשלה נתניהו. פרס הוא ההוגה המובהק של רעיון "שתי המדינות" ומי שהוביל אותנו ל"אוסלו" ומשם עד היום, לאינתיפאדה השלישית. הוא קידש וממשיך לקדש את חזונו המדיני הנואל ומנצל לרעה כמעט בכל דרך אפשרית את מעמדו המדיני - בתפקיד הנשיא וגם לאחר-מכן - לגיוס כוחות ומשאבים מהארץ ומחו"ל בכדי לכפות על ממשלה נבחרת בישראל "הדמוקרטית" (?) רעיונות, עמדות ומהלכים זרים לרוחה ולרוח הציבור שבחר בה. הוא ממשיך בכך גם לאחר ש"המזרח התיכון החדש" מבית מדרשו התפורר לרסיסים. לא רק שאין מזרח תיכון חדש, גם זה הישן כבר כמעט אינו בנמצא.
לצחוק או לבכות? זו עכשיו השאלה
נתניהו, מאידך-גיסא, ירש ירושה שלילית מובהקת ממשלות רבין-פרס ושרון-אולמרט ומול נשיא אמריקני עוין מצא את הנוסחה שתאפשר לו (כמעט) לרבע את המעגל: לדבר על רעיון "שתי המדינות" בתחום שיח "התקינות הפוליטית" ולהימנע מהסחפות למערבולת ההרסנית עצמה.
גם זו טכניקה נבונה של קניית זמן. רק לאחרונה, בקדנציה השלישית שלו ברציפות ובמציאות פוליטית פנימית קשה, עם רוב של ח"כ אחד בקואליציה הממשלתית, מתחיל נתניהו לגלות סימנים של כושר משילות והנהגה ומצליח לקדם נושאים חשובים. הוא עושה זאת חרף התנגדות השמאל, שרובה ככולה היא מלחמה אישית נגדו.
עדיין ניתן לעשות זאת טוב יותר, נחרץ יותר ומהר יותר, אבל ניכרים כבר סימנים חיוביים ושיפורים ביכולות. אם ישכיל לחבר אליו את בנט מימין ואת כחלון משמאל, יגיע לעמדה שתאפשר לו להציב - במקום סימני שאלה מרכזיים בכלכלה, בחברה ובעיצוב האידיאולגי המגדיר מדינה יהודית ודמוקרטית - כמה וכמה סימני קריאה ברורים.
מלחמת השמאל בו אינה עתידה לעבור מן העולם. מאז מלחמת ששת הימים ותחילת ניתוקו של השמאל מרעיון ההגשמה הציונית המובהק שעיקרו בהתיישבות יהודית בארץ-ישראל, עוסק השמאל בהתמדה בהכשלתה של מדינת-ישראל - פעמים מרצון ופעמים מתוך חולשת דעת ואפילו מתוך טיפשות מובהקת.
קו בר-לב על תעלת סואץ, כשלון סיום מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים שממנה יצא השמאל עם מנה גדושה של מרה שחורה שממנה טרם נגמל, הן רק חלק מהדוגמאות. בגל השני ניתן לציין את מלחמת לבנון הראשונה, עליה החליטה ממשלה ימנית שנבחרה כדת וכדין ואותה הפך השמאל באיוולתו לקו פרשת-מים בקיטוב החברתי בשאלות הביטחון הלאומי, עבור לאינתיפאדות, בהסכמי אוסלו, לפינוי הנואל מעזה ועוד - כולם הפכו במה לניגוח הימין בכל מחיר ולרוב גם על חשבון טובתה של המדינה.
במשך מרבית התקופה, מעוזי התקשורת, האקדמיה ובית המשפט העליון - מוקדי השפעה ציבורית מובהקים - משמשים בידיו אילי ניגוח של המדינה בחסות ובתמיכה של ארגונים בינלאומיים ובלתי-ידידותיים. המאבק כבר מזמן איננו שאלה של גבולות, אלא שאלה רחבה ועמוקה הרבה יותר:
מדינה יהודית וגם דמוקרטית או עוד מדינה דמוקרטית שתאושר על-ידי "רבני הדמוקרטיה" במערב הדקדנטי. הציבור מתפכח יותר ויותר מרעיונות "התקינות הפוליטית" שתוצאת רובם המכריע היא הגנה על הכל ועל כולם במחיר פגיעה בלתי נסבלת ביהודים, במיוחד ביהודים שמתגוררים באיו"ש או נמנים על החוגים שומרי-המצוות.
בשולי מחנה הימין ניצבים חוגים שרואים עצמם "מורי הדור" אף על-פי שלא נבחרו להיות כאלה. לעיתים קשה מעט לאפיין את התנהלותם, משום שאיבדו במידה רבה את הקשר עם המקורות מהם צמחו. כזה הוא למשל נשיא המדינה.
מדמות שאמורה לייצג את הציבור כולו, הפך למוכיח בשער למחנה בו צמח ומתוכו הגיע לתפקידו הרם.
במאמציו הבלתי-נלאים לשלב ערבים ישראלים בחיי המדינה, מאמצים חיוביים כשלעצמם, הוא שוכח לעיתים קרובות מדי, שהם אינם טלית שכולה תכלת
ולא הדיבורים שלו או של אחרים ישלבו אותם בחיי החברה שלנו, אלא התנהגותם. אילו ידע הנשיא לאזן את דבריו ועמדותיו, להסבירם ולנמקם תוך איזון ודיוק בעובדות ובשיקלולן - ניחא. באופן בו הוא פועל כיום, הוא מנכר עצמו מחלקים נרחבים של הציבור ויש לכך לא מעט סימנים מעידים בתגובות לדבריו ולמחוותיו. עצם העובדה שהוא נושא תואר "נשיא", אינה מעניקה לו חסינות מביקורת וגם לא אהדה.
גם הוא נשפט על-פי מעשיו. מחול השדים התקשורתי שמתנהל כיום סביב הסרטון ההזוי שחשף
ערוץ 10 ומול קבוצת העבריינים שביצעה את הרצח במשפחת דוואבשה, הוא דוגמה לטיפשות ולחד-צדדיות שבהתנהלות של חוגי השמאל שאליהם מצטרפים חלשי אופי בימין. כבר למדנו אינספור פעמים שרדיפה על-רקע אידיאולגי, אינה מכלה את האידיאה, אלא לרוב דווקא מעצימה אותה. חוסר איזון במעשי המניעה, נתפס בסופו של דבר
כחוסר צדק, אפליה והתעללות והמוכים הופכים ל"אנדר-דוג" התורן והמסכן שיש לרחם ולחוס עליו.
השמאל באיוולתו שבוי ב"תקינות הפוליטית" שמסרסת כל חלקה טובה בשכל הישר שלו ומשום שהוא אינו "יכול" בגינה לתקוף את שנואי נפשו הפוליטיים בימין ובהתישבות במלוא האמוציות השכיחות בשורותיו, הוא מפנה את כל השנאה, שאט-הנפש והעויינות כלפי העבריינים הפושעים מאירוע דוואבשה ובאופן מטאפורי מלביש אותם בבגדי... "
דאעש".
אני מזהיר את המדינה לא להסחף אחר מושגים מוטעים אלה ולא להפוך את הפושעים לגיבורים נרדפים. אינני מקבל את הגדרת הקבוצה הקטנה של הזויי הנפש שביצעו את הרצח בדומא כטרור יהודי ואינני שותף לדעה שהמעשה ודומיו אקוויולנטיים לטרור הפלשתיני, האיסלאמי או לכל תנועת טרור עולמית רחבה אחרת. טרור הוא מלחמה, מלחמת-התשה או מלחמת שחיקה. הוא מתנהל על-ידי כוחות חמושים ומאומנים והוא מתנהל נגד אוכלוסייה אזרחית לא לוחמת ולא חמושה. מעשיהם של מפגעי דומא נושאים אופי של אלימות פושעת בין אזרחים לאזרחים וכזו יש לנו בשפע רב מדי גם ברחוב היהודי בישראל, גם בחוגים הערביים בישראל, באיו"ש ובכל מקום אחר באזורנו הגועש.
את מבצעי הפיגוע יש לעצור, להעמיד לדין ולכלוא לתקופות ארוכות, אבל יש לנהוג בהם כבפושעים ולא כבלוחמים. "תג מחיר" איננו טרור, כי אם מחאה ויש להבדילו מהרצח בדומא. סיבתו העיקרית היא אוזלת-היד הממשלתית מול מפגעי האינתיפאדה הנוכחית.
הטרור הערבי העיוור נגד יהודים שכל כולו תמהיל שנאה אחד גדול, הוא האיום האמיתי ולא מי שנאבק מולו. מעשים חריגים הם עבירה ויש לטפל בהם כבעבירה, אבל לא כל עבירה בתחום הלחימה בטרור היא מעשה עוין או פעילות של אויב המדינה, מה שלא תמיד ניתן לומר על חלק מעמדותיה ומעשיה של התקשורת, שבמודע עוזרת לאויבי המדינה.
אין שום סיבה להעניק למחוללי אינתיפאדת הסכינים, הדריסות ובקבוקי התבערה והאבנים חסינות משום סוג שהוא, או לפעול בצביעות נגד אלו המוחים כלפיה. את שפע המלל ההיסטרי שכבר נשפך בנושא זה יש להעלים ולמחוק, הוא עצמו מסוכן מהרבה מאוד בחינות, בעיקר משום שהוא מוטעה ומטעה, איננו מבוסס בינתיים על עובדות ולא עמד למבחן משפטי. כאשר יתפרסמו תוצאות החקירה שעורכים השב"כ והמשטרה כלפי הרצח במשפחת דוואבשה, נדע אם יש כאן תופעה חריגה, עד כמה היא חריגה וכיצד ראוי לטפל במפגעים בכדי למנוע חזרה על הפשע.
התלהמות תקשורתית "בעיניים קשורות" היא מעשה נבלה.
אינני רואה בעין יפה את נסיונותיהם של גימלאי החטיבה היהודית בשב"כ לגונן על מעשי חבריהם בחקר פרשת דומא, באמצעות רמיזות המתארות את המבצעים כחתרנים נגד המדינה וכקריאת תיגר על הריבונות הישראלית. דווקא ערבוב התחומים בין חקירת אירוע דומא לבין חשדות אחרים, מעורר ספק לגבי השיטות בהן נוהלה החקירה בנושא ההצתה על תוצאותיה הקשות. העובדה שיוצאי שב"כ והשמאל האופוזיציוני מדברים כמעט באותה שפה, מחזקת את אמירת "כבדהו וחשדהו" בנושא דומא.
