מירוץ ההתיישנות ואגרת בית המשפט

תמצית העובדות

המשיבה 1, חברת עורכי דין, הגישה נגד המערער כתב תביעה בסדר דין מקוצר. המערער הגיש בקשת רשות להתגונן, בין היתר בטענה להיעדר יריבות בינו לבין המשיבה 1. בתצהיר שצורף לבקשה ביקש המערער, שתנתן לי רשות להתגונן כנגד תביעת המשיבה 1, כדי שיוכל להגיש תביעה כנגד המשיב 2 דכאן, שהמערער טען שייצג אותו באופן אישי בצורה כושלת. בית המשפט דחה את בקשת הרשות להתגונן.

בית המשפט ציין, כי אין נותנים רשות להתגונן רק מן הטעם שהנתבע בסדר דין מקוצר מבקש להגיש תביעה שכנגד. ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי על פסק דין זה התקבל, ניתנה למערער רשות להתגונן, ונקבע כי "אין הוא רשאי להגיש תביעה שכנגד". כעבור למעלה מארבע שנים, הגיש המערער לבית המשפט המחוזי את כתב התביעה, נשוא הדיון שלפנינו, בשל עוולות שבוצעו, לטענתו, על-ידי המשיבים.

המערער לא שילם אגרת משפט במועד הגשת תביעתו, אלא צירף לתביעתו בקשה לדחיית תשלום אגרה או לחילופין בקשה לשלמה בתשלומים. בקשתו נדחתה והתיק נקבע לדיון בענין מחיקה מחוסר מעש. המערער לא ערער על החלטה זו. המשיבים הגישו בקשה למחיקת התביעה בשל אי תשלום האגרה. כ-70 יום לאחר שנדחתה הבקשה לדחיית תשלום האגרה, ולפני הדיון במחיקה מחוסר מעש, שילם המערער את מחצית האגרה (כבר בחלוף תקופת ההתיישנות).

המשיבים הגישו בקשה לסילוק התביעה על דרך מחיקתה, ולחילופין לדחותה על הסף מחמת התיישנות. בתגובה לבקשת הסילוק טען המערער, כי סעיף 15 לחוק ההתיישנות הפסיק את מרוץ ההתיישנות בעניינו לתקופה שבין הגשת בקשת הרשות להתגונן, ועד שניתנה הרשות להתגונן. על כך השיבו המשיבים שלפנינו, כי ההליך בענין בקשת הרשות להתגונן אינו בגדר "תובענה". רשם בית המשפט המחוזי דחה את בקשת המשיבים לסילוק התביעה.

נקבע כי מירוץ ההתיישנות נפסק מרגע הגשת התביעה, וכל זמן שלא ניתנה החלטה למחיקת התביעה בשל אי תשלום אגרה, התביעה ממשיכה להתקיים והיא תלויה ועומדת. לענין סעיף 15 לחוק ההתיישנות נקבע כי עסקינן גם בבקשה להגשת תביעה שכנגד, העונה על הגדרת "תובענה" כקבוע בסעיף 15. בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המשיבים לעניין משמעות האיחור בתשלום האגרה, ולעניין היעדר תחולתו בנסיבות העניין של סעיף 15 לחוק ההתיישנות, וקבע כי דין תביעתו של המערער להידחות מחמת התיישנות.

שתי שאלות נפרדות עומדות לפנינו בנושא ההתיישנות. הראשונה - האם אי תשלום האגרה במועד ותשלומה רק בחלוף תקופת ההתיישנות, מביא להתיישנות התביעה; השניה - האם האמור בתצהיר, שצורף לבקשת הרשות להתגונן, בו הודיע המערער על כוונתו להגיש תביעה שכנגד, אם תתקבל בקשתו למתן רשות להתגונן, הוא בגדר הגשת "תובענה" לבית משפט, לצורך סעיף 15 לחוק ההתיישנות.
הוחלט: תשלום האגרה באיחור אינו מביא להתיישנות התביעה; "הכוונה" להגיש תביעה שכנגד אינה עוצרת את מרוץ ההתיישנות.

נקבע - במקום ללכת בדרך המלך, ולהעמיד במישרין את סוגיית מועד תשלום האגרה להכרעה שיפוטית, בחרו המשיבים בדרך של תקיפה עקיפה, על-ידי העלאת נושא תשלום האגרה, במסגרת בקשתם למחיקה על הסף מחמת התיישנות. צדק רשם המשפט המחוזי, כשקבע, כי מרגע שמוגשת תובענה לבית המשפט היא תלויה ועומדת, ואי תשלום האגרה אינו מאיין את קיומה, וכי כל עוד לא התקבלה החלטה שיפוטית למחיקת התובענה, התביעה ממשיכה להתקיים והיא תלויה ועומדת.

להבדל בין דרכי התקיפה עשויה להיות נפקות לענין התוצאה. לכן יש לקבוע כי את התביעה נשוא הדיון יש לראות, לצורך ההתיישנות, כתביעה שהוגשה במועד בו הוגשה בפועל, אף שהאגרה שולמה באיחור. יש להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי כדי שיברר מהם אותם חלקים בתביעה שהתיישנו, אם בכלל.

נקבע - אליבא דכב' השופטת מ' פרוקצ'יה: נקודת האיזון הראויה בין האינטרסים הפועלים במסגרת מוסד ההתיישנות (זכותו של בעל הדין להביא את עניינו בפני הערכאות, לעומת האינטרס להגן על בעל הדין שכנגד ועל מערכת שיפוט מפני עיסוק בעניינים שאבד עליהם הכלח) מצדיקה פרשנות צרה לתחולת דיני ההתיישנות, תוך הדגשת זכות הגישה לערכאות. איזון זה תומך בראיית תובענה שהוגשה, כמפסיקה את מירוץ ההתיישנות, גם כאשר חל איחור בתשלום האגרה בגינה.

נקבע - במקרה דנן, המערער ביקש רשות להתגונן, הא ותו לא. שכן, לא היתה מונחת בפני בית המשפט "בקשה" להגיש תביעה שכנגד, אלא היתה מונחת הודעה, שאם תינתן רשות להתגונן תתאפשר הגשת תביעה שכנגד. הכוונה להגיש תביעה כנגד המשיב 2, אם תינתן הרשות להתגונן מול תביעת המשיבה 1, והבאה לידי ביטוי רק בתצהיר, שצורף לבקשת הרשות להתגונן, אינה יכולה להחשב כ"תובענה" לעניין סעיף 15 לחוק ההתיישנות, העוצרת את מרוץ ההתיישנות עד סיום ההליכים בבקשת הרשות להתגונן.

לפסק הדין המלא