ההבדל בין ארה"ב וישראל בנושא מינוי שופטים עליונים, הוא עקרוני מהותי ושונה ביותר.
בעוד השיטה בארה"ב בנויה בעיקרה על בחירה בנוסח מערכת פוליטית, לאמור: השופטים המדינתיים להבדיל מהשופטים הפדראליים, מתמנים לאחר מערכת בחירות אישיות, המלווה בטקסים נוסח ארוחות ערב, נשיקות לילדים, איסוף כספים ויח"צני ציבור. עקרון זה חל גם על בעלי משרות נוספות כמו פרקליטי מחוז, שנבחרים לאחר מסעות יחסי ציבור והבטחות של לחימה בפשע, שמירה על שלטון החוק, יחס של מדיניות "יד-ברזל" לשודדים, אנסים ופשע מאורגן.
פרקליטי מחוז - לאחר קדנציה אחת או שניים, נושאים עיניהם לפוליטיקה כמו בית הנבחרים, סנאט ואפילו מושלי מחוזות. כמובן - שכדי להצליח בבחירות צריך כסף והרבה, והתורמים הנדיבים שולחים את לחמם על פני המים בציפייה לעתיד.
המערכת הפדראלית של מערכת המשפט, שונה בכך, שהרי בה המינויים נעשים על-ידי הנשיא לכל החיים, או עד גיל מופלג או התפטרות אישית. לדוגמא: נשיא בית המשפט העליון הפדראלי - הוא בן 90 +.
המינויים הפדראליים - הם בעלי אופי פוליטי מובהק, כאשר שייכותו, דעותיו, האידיאולוגיה ונטית ליבו של המועמד לתפקיד, הם העיקר, והידע המשפטי וההתאמה באים כהשלמה בלבד.
כאשר מתפנה מושב בבית המשפט העליון הפדראלי, להבדיל מהמחוזי, חשיבות המינוי - מקבלת משקל רב בשל העוצמה הטמונה בתפקיד, ובעיקר בשל יכולת ההשפעה והכרעה, בנושאים עקרוניים ובוערים לחברה, למדינה ולעתיד. להדגיש: שמינוי לעליון - כפוף "לשימוע" בסנאט - על כל ההיבטים לטוב ולרע.
קחו לדוגמא: את הבחירות של הנשיא בוש, לקדנציה הראשונה, מתוך כ-200 מיליון בוחרים, הוכרעה הנשיאות על-ידי כ-300 קולות בלבד ויש הטוענים בצדק, כי בית המשפט הפדראלי שקבע את גורל הבחירות - ולמעשה מסר את הנשיאות לבוש, היו שופטים שמונו על ידו או קודמיו ממפלגתו.
כיום הרכב השופטים בבית המשפט העליון הפדראלי של ארה"ב הוא 9 שופטים. חלוקתם כפי שהתברר משך הזמן מפסיקותיהם ומינויים היו 4 שופטים שמרנים + 4 שופטים ליברליים + השופטת שהחליטה לפרוש - שמונתה על תקן שמרנית אך משך השנים זזה למרכז, גילתה עצמאות משפטית ומחשבתית, והפכה ללשון המאזניים.
בהרבה מן הפסיקות המהותיות השופטת גילתה ליברליות וגמישות ופסיקותיה העצמאיות היטו לא פעם את הכף לטובת הרוח הליברלית והקידמה המחשבתית לעומת הקיבעון השמרני הישן והמאובן.
לכן, קל להבין את חשיבות המינוי הקרוב ואת הציפייה הדרוכה, הן במערכת הפוליטית, והן המשפטית למינוי הקרוב. אם נוסיף, לשיקוליו של המינוי גם את העובדה שבית המשפט העליון הפדראלי - קובע בנושאים רגישים כמו, הפלות, הומוסקסואליות, נישואין בין אותו מין, יחסים בין הגזעים, גילוי גזענות, זכויות מיעוטים וכו'. נקל להבין את חשיבות המינוי. מינוי שמרני, כמצופה מהנשיא בוש, הנתמך בעיקרו על-ידי קהילה נוצרית אוונגליסטית חזקה ואדוקה, שהעלתה אותו לנשיאות בקדנציה השנייה - תשאיר את בית המשפט העליון - באווירה שמרנית ובעקרונות נוצריים מקובלים.
ההימור בארה"ב כי המינוי הקרוב יהיה כמובן שמרני, אבל יתכן מאד, שתהיה זו שוב שופטת כדי לשמור על האיזון של שתי שופטות בעליון וכמובן פזילה לעבר זכויות הנשים ומעמד האשה בארה"ב.
לאור הסקירה דלעיל, ניתן להבין שהמצב אצלנו שונה בתכלית ולדעת פרשנים רבים טוב בהרבה הן בשיטה והן במהות.
כזכור, אצלנו פועלת וועדה למינוי שופטים בה חברים 9 נציגים, מהם 3 שופטים עליונים, 2 נציגי לשכת עו"ד, 2 ח"כים + 2 שרים, כאשר שר/ת משפטים משמשים כיו"ר הוועדה מכוח התפקיד.
ולמרות זאת, יש ביקורת רבה על שיטת העבודה של הוועדה, על דרך המינויים ועל המינויים עצמם. עד היום, מינויים לבית משפט עליון, היו כמעט נחלתם הבלעדית של שופטי העליון ובראשם הנשיא ברק (והנשיאים לפניו) מתוך הנחה מוטעית שרק הם מחליטים מי יושב אתם ובתוכם.
לאחרונה הוגשה הצעת חוק על-ידי ח"כ גדעון סער וח"כ יולי תמיר - שהשופטים הנבחרים יעברו "שימוע" ויבחרו על-ידי הוועדה בבחירות חשאיות, כדי להבטיח יתר עצמאות ומניעת השפעה ולחצים חיצוניים. מדובר ברעיון טוב - השאלה אם הוא יצליח, יתברר בקרוב.
את הקטע של "שימוע" לגבי דעותיו נטיותיו ותפישת עולמו של המועמד - העתיקו הח"כים, מהשיטה האמריקנית בה המועמד לעליון עובר "שימוע" בפני וועדה של הסנאט - שבודקת לא רק את כשירותו המשפטית אלא גם את כשירותו המוסרית חברתית פוליטית.
כבר שנים טוענים המבקרים הפוליטיקאים והפרשנים שהרכב בית המשפט העליון - אינו משקף נכונה את הלכי הרוח הפוליטיים, חברתיים והמשפטיים של החברה בישראל. הטענות העיקריות היו ששיטת המינויים לעליון היתה בעיקרה ש"חבר מביא חבר" מאותו מיליה חברתי מאותה אסכולה משפטית מובלת מונהגת על-ידי הנשיא ברק.
אי לכך מתקבל הרושם, שהפסיקות העקרוניות למעשה מוכתבות וידועות מראש - לאור הרכב השופטים. ומכן הביקורת והזעם על העליון, שמחד מקדש את העיקרון "הכל - שפיט" ואימפריאליזם שיפוטי - תוך חדירה לתחומים שעליון לא צריך להגיע אליהם. ומאידך, סוגר את העליון לכניסה של שופטים עם דעות מגוונות ושונות אחרות.
בג"צ ההינתקות - או חוק פינוי פיצוי, בו ישבו 11 שופטים כאשר העתירות בעיקרן נדחו ברוב של 10 נגד 1 הוכיחו שוב שיש ממש בטענות המבקרים.
אמנם שופט המיעוט - אדמונד לוי, בעל אוריינטציה דתית לאומית פסל את החוק, בשל פגמים בחקיקתו ופגיעה בציבור המתיישבים. ובכך העלה את משנתו הפוליטית מעל לסוגייה המשפטית והוכיח שיש גם תפישות פוליטיות אחרות בעליון.
להערכתי - השופט אדמונד לוי חרג מסמכותו בכך שבמקום חוות דעת משפטית, פרש משנה פוליטית ולמעשה כתב "מסמך פוליטי", שנתן לו מסגרת וטעם משפטי קל כדי להצדיק את כתיבתו ודעותיו.
יחד עם זאת, אין ספק, שהרכב השופטים הנוכחי, למרות שכולם חכמים, נבונים ויודעים את תורת המשפט, אינו מאוזן, אינו פורה ומפרה ולא קשוב גם לדעות וזרמים נוספים בחברה ובמשפט. שופטים כמו, פרופ' נילי כהן, פרופ' גביזון, פרופ' קרמניצר, עו"ד מהסקטור הפרטי מסחרי כלכלי בשילוב האקדמיה - יכולים ליצור תלכיד טוב יותר מהמצוי כיום. זאת המשימה הבאה.
