כל פיגוע טרור הוא מחריד ונורא. אבל את הפיגוע בנתניה ניתן וצריך היה למנוע ולכן הוא מחריד עוד יותר. על-פי פרסומים, המחבל המשלח בפיגוע זה היה ממשוחררי עיסקת טננבוים (אגב, בימים האחרונים שלפני הפיגוע נעצר טננבוים בסמוך לגבול הצפון).
בשעתו, הגיש הח"מ עתירה נגד שחרור המחבלים במסגרת עיסקת טננבוים. העתירה הוגשה בשמם של נפגעי טרור שנפגעו על-ידי מחבלים ששוחררו בעבר. העותרים סקרו את הסכנה הקרובה והוודאית משחרורם של מחבלים וטענו: "פדיון שבויים והבאת חלל לקבר ישראל אינם גוברים על קדושת החיים ואינם מתירים להעמיד בסכנה את המדינה ואזרחיה".
בהחלטה יוצאת דופן כתב כב' השופט אדמונד לוי: "זו אינה הפעם הראשונה שמכח הסכמים עליהם חתמה, משחררת מדינת ישראל מחבלים אשר זרעו מוות והרס במקומותינו, לאחר כל שחרור פיעמה בלב רבים התקווה כי בזאת הפעם יבוא המפנה והמשוחררים לא יחזרו עוד לדרך הטרור, ואפשר שאף יהיו שגרירים להפצתו של רעיון החיים בשלום בצוותא. ונדמה כי אין צורך לומר עד כמה הייתה זו תקוות שווא, ואולי נכון להגדירה כאשליית שווא".
ברם, חרף דברים נחרצים אלה סיים השופט את פסקו: "ראיתי עצמו אנוס להצטרף להחלטתם של חברי, ואת חתימתי צירפתי ביד רועדת ותקווה אחת מפעמת בי - שמקבליה של ההחלטה, בפניהם מונחת התמונה במלואה, ועל כתפיהם רובצת האחריות לדאוג לשלומם וביטחונם של אזרחי ישראל שוכנעו כי ההחלטה אשר קיבלו נכונה היא חרף הסיכון הנורא הכרוך בה לכל אחד מאיתנו משחרורם של בני עוולה" (בג"צ 914/04).
היום כולנו נדרשים לחשבון נפש: השופטים עם היד הרועדת, מקבלי ההחלטות, אלה ש"התמונה במלואה" מונחת לפניהם ואלה ש"רק" עיניהם בראשם והתפקחו מאשליית השווא שבשחרור בני עוולה, וכל אחד מאיתנו שהתרגל לנורמה הנפסדת של שחרור מחבלים לרחובות. חשבון הנפש הוא פשוט: אל מול גופותיהם של 3 חללי צה"ל ושל אלחנן טננבוים - קיבלנו את גופותיהן של 4 קורבנות טרור חדשים ומיותרים ושל למעלה מ-90 פצועים.
האם היה כדאי?!
