הבון-טון של יום הפתיחה היה להתקיף את איילת שקד. שרת המשפטים דיברה בתקיפות ואף בחריפות נגד פסיקת בג"ץ בנושא מתווה הגז, יצאה נגד האקטיביזם השיפוטי המופרז לדעתה ואף הבהירה שתפעל לכך שארבעת השופטים שיתמנו בשנה הבאה לבית המשפט העליון, יהיו כאלו שיתנו לממשלה "מרווח משילות". פוליטיקאים מן האופוזיציה יצאו נגדה בחריפות, ואליהם הצטרף שופט העליון בדימוס יצחק זמיר. אחרים, ובראשם מרים נאור ואליקים רובינשטיין, דיברו בממלכתיות המתחייבת על הזכות לבקר את הפסיקות לצד החובה לשמור על עצמאות בית המשפט.

הרושם שלי הוא, שההתקפות הללו לא יזיזו את שקד מעמדותיה. היא בהחלט מוכנה לשמוע - ראו עניין נציבות הביקורת על הפרקליטות - ולצד זאת מוכנה להילחם על דעותיה. אכן, מזמן לא ראינו כאן פוליטיקאי שיוצא למאבק על תפישות עקרוניות - וכבר על זה מגיע לה כל הכבוד. חוץ מזה, מי שמתחתנת עם טייס קרב, לא נבהלת בקלות מדיבורים ואפילו מצעקות.

מה שהתוקפים לא מבינים הוא, שיש כאן שרת משפטים שרוצה - שומו שמיים - לממש את זכותה וחובתה כנבחרת הציבור, ואפילו (רחמנא ליצלן) להשפיע על בחירת השופטים בהתאם להשקפת העולם שניצחה בבחירות. מדוע לאהרן ברק מותר היה לפסול את רות גביזון משום ש"יש לה אג'נדה", ולאיילת שקד אסור לקדם מי שיש לו אג'נדה שונה? יתרה מזאת: בית המשפט העליון של נאור ושל אשר גרוניס הוא כבר מרובה דעות, לעומת בית המשפט המונוליטי-כמעט של ברק ודורית ביניש; אז מה יקרה אם יהיו בו עוד כמה שופטים שיחשבו אחרת?

בשורה התחתונה, חשוב לזכור שני דברים המשלימים זה את זה. האחד: שקד לא ממנה לבדה את השופטים, ולמינוי לעליון חייבים שבעה מתוך תשעה חברי הוועדה למינוי שופטים - מה שאומר שלפחות אחד משופטי העליון חייב לתמוך במועמד. השני: כולם יכולים לקטר; שקד היא בעלת היכולת להשפיע בצורה ממשית. ההערכה שלי לאור שתי עובדות אלו: בשנה הבאה יתמנו לעליון שני שופטים ברוחה של שקד ושניים ברוחה של נאור. וזה מצוין.

הרוח החדשה של אביחי מנדלבליט באה לידי ביטוי במשפט חשוב מאוד שאמר בכנס. לדבריו, כאשר הוא מגיע למסקנה שהמהלך שמבקש שר לבצע אינו עולה בקנה אחד עם הוראות החוק - הוא מציע לו דרך חלופית. בקליפת אגוז, זהו ההבדל בין יועץ שרואה את תפקידו כמסייע, לבין יועץ שרואה את תפקידו כמחליט.

הכי קל להגיד "לא", כי זה מסיר מעלי את האחריות אם משהו יתפקשש. מצד שני, במקרים מסוימים די קל להגיד "כן", כי זה מונע ממני עימותים בכלל ועם בעלי עוצמה בפרט. הכי קשה להגיד "לא, אבל", כי זה מחייב אותי להשקיע מחשבה ומאמץ במציאת פתרון מתאים. מנדלבליט מבטיח שהוא בוחר בדרך הזאת - וכל הכבוד לו.

לא בהרבה מקרים אני מוצא את עצמי מסכים עם שי ניצן, אבל השבוע זה קרה. הזדהיתי עם כל מילה שלו בהתקפתו החזיתית והסופר-חריפה על הסדרות "דיני נפשות" ו"צל אל אמת". שתיהן התיימרו לחשוף את האמת על הפרקליטות בכלל ועל פרשת תאיד ראדה בפרט, ולפי המעט שקראתי עליהן - מה שעשו בפועל היה מסע של שיסוי וזריית חול, וזה בלשון המעטה.

לא צריך להוכיח שבאתר זה אנו מותחים ביקורת, לעיתים קשה, על פרקליטים ועל הפרקליטות. אבל אנחנו הולכים לגופם של דברים ולא לגופם של אנשים ומוסדות. חשוב מכך: אני לא חושב לרגע שבפרקליטות יושבת חבורה של חורשי מזימות, שרק מחפשים איך להכניס לכלא כמה שיותר אנשים. מה שכן יש שם, זה מאות אנשים שעובדים קשה תמורת שכר לא-מי-יודע-מה ומשרתים את האינטרס הציבורי מדי יום ומדי שעה. הם טועים? ודאי, כמו כולנו. יש להם שכרון כוח? אולי לחלקם. הם זדוניים? ממש לא.

שתי הסדרות הללו לא נתנו לעובדות לקלקל להן את הטענות. באחת, כפי שציטט ניצן, הופיע אביגדור פלדמן והאשים את הפרקליטות בכך שהיא מחזיקה בכספת תיקים תפורים נגד כל מי שמעז לצאת נגדה. הוא כמובן לא הוכיח את ההשמצה הפרנואידית הזאת, ובחצי-הומור אוסיף, שאם זה היה נכון - יואב יצחק ואני מזמן היינו בבית הסוהר. בשנייה בא חולה נפש אחד וציטט חולת נפש אחרת, ועל זה בנו תילי-תילים של קביעות.

כן, התקפות כאלו הן סכנה לדמוקרטיה. לא, תוכניות כאלו אינן במסגרת חופש הביטוי. הן סכנה לדמוקרטיה, משום שהן מסיתות נגד גוף השומר על הרכוש, הערכים והחיים של כולנו. הן לא חופש הביטוי, משום שתנאי יסודי לחופש זה הוא אמירת אמת.

מבחינה משפטית גרידא, האמירה הדרמטית ביותר בכנס הייתה שייכת לשופט יורם דנציגר. מי שסבר בדעת מיעוט שיש לזכות את רומן זדורוב מחמת הספק ("כפסע מהרשעה", חשוב להזכיר את דבריו המדויקים), התייצב ותמך בפה מלא בהצעת החוק של רויטל סויד, לפיה הרשעה ברצח תהיה רק פה אחד. דנציגר אף הרחיק לכת יותר: לדעתו, יש להחיל כלל זה על עוד עבירות חמורות - מבלי שפירט.

דנציגר פירט בצורה הוגנת ומאוזנת את הנימוקים נגד ובעד הצעה זו, ואני חייב לומר שלא השתכנעתי מעמדתו. ראשית, המשמעות תהיה שפסקי דין ייתנו ברוב דעות של אחד מול שניים - וזה אבסורדי ומגוחך. שנית, העובדה ששופט אחד חושב שקיים ספק, אינה יכולה לאיין את דעתם של שני שופטים החושבים שאין ספק. שלישית, מה יקרה בתיקים מרובי עבירות שהעונשים המצטברים בהם יכולים להגיע לעשרות שנות מאסר - למשל: תיקים של שוחד, הלבנת הון וקבלת דבר במרמה?

שעה קלה לאחר מכן עמדתי ליד הנשיא בדימוס מאיר שמגר ורעייתו, השופטת בדימוס מיכל רובינשטיין, כאשר יצאו ממושב אחר. רובינשטיין הזכירה, שבזמנו פסקה שזיכוי מחמת הספק אינו מצדיק אפילו ערעור בדרישה לשנות את עילת הזיכוי. שאלתי את שמגר האם הוא סבור שדעת מיעוט יוצרת ספק סביר. תשובתו הייתה חדה, מיידית ונחרצת: "לא".

"את המשכורות הגבוהות ביותר משלמים גופים מונופליסטיים כמו בזק והבנקים, אשר מפסידים בחו"ל משום ששם יש תחרות" - דבריו של שר האוצר, משה כחלון, בראיון איתו במסגרת הכנס. כחלון הפגין חוש הומור מעולה, נתן תשובות חדות לחלק מהשאלות והתחמק מאחרות, אך בנקודה שציטטתי - דבריו היו פופוליזם זול המנותק מן העובדות.

בעידן התקשורת הסלולרית והתחרות בתחום האינטרנט, ספק רב אם בזק היא מונופול. והעיקר: הבנקים. אם כחלון לא שם לב, נספר לו שיש בישראל שני בנקים גדולים מאוד ועוד אחד גדול ועוד שניים בינוניים ועוד כמה קטנים. גופים מוסדיים מתחרים בבנקים, וכך גם חברות אשראי חוץ-בנקאי. זה ממש לא מונופול. ואילו לגבי השקעות בחו"ל: בזק לא פעילה שם, והבנקים הישראלים הפסידו בחו"ל משום שנאלצו להיכנס לשווקים בלתי מוכרים לאחר שהממשלה הגבילה מאוד את יכולתם להשקיע בארץ.

כל פופוליזם הוא מיותר. כאשר הדברים באים מפיו של מי שמקבל את ההחלטות הכלכליות החשובות ביותר, תוך הצגה שגויה של המציאות - זה כבר מדאיג.

היו רגעים במושב על המכון לרפואה משפטית, שלא האמנתי למשמע אוזני. מצד אחד - עוד סיפורים מסמרי שיער על מה שהתנהל שם בשנות החושך של יהודה היס, המעלים את השאלה האם אי-פעם נדע את כל מה שהתרחש. מצד שני - דבריו של יורשו, חן קוגל, הכי קרוב ששמעתי אי-פעם לאידיאל של עובד ציבור נאמן וחסר פניות.

שימו לב מה אמר קוגל. "חייבים שיהיה לפחות עוד מכון אחד, כדי שניתן יהיה לקבל חוות דעת נגדית". אז הוא יאבד חלק מכוחו; ממש לא מפריע לו. "אני מאוד רוצה את הדוח של הילה גרסטל. אני רוצה לדעת אם היו טעויות". מדובר על אותו דוח שהפרקליטים עושים מאמץ על-אנושי לקבור; קוגל אמר שלא מפריע לו אם ייקבע שאפילו הוא פישל. "מי שעשה את זה לא צריך להיות במקצוע", אמר כאשר יואב ספיר חשף עוד מקרה חמור של השפעה על רופא משפטי - וזה למרות שכל הצוות שלו מונה שבעה רופאים והוא כורע תחת הנטל.

זה בא לצד חוש הומור נהדר. "המקצוע שלי מת", אמר. אז נכון ש"הלקוחות לא באים בטענות, אבל הם גם לא שולחים בונבוניירות". כן ירבו (עובדי ציבור, לא גופות).