רצחנות מול פייסנות

ויכוח קשה ניטש באחרונה בעולם המערבי וגם בישראל, סביב השאלה: באיזו דרך ראוי שיפעל המימשל במדינות השונות, כדי להלחם בתופעת ההקצנה הגוברת והולכת בקרב המיעוט המוסלמי השוכן בהן. גם בקרב החילוניים שבהם. שפיכות הדמים גוברת, והיא מלווה ברצחנות מתועבת והרג חפים מפשע. ילדים, נשים וגברים. הלחימה באלימות הזו נעשית דחופה מיום ליום, שכן במהלך הזמן מסתמנת גם הקצנה בביטוייה השונים. כל דרך אפשרית טובה בעיניהם של הטרוריסטים בפוטנציה ובלבד שתאפשר להם להגדיל יותר ויותר את מספר קורבנותיהם. גם עלינו בישראל ניחתות לעיתים מתקפות שנאה ורצח מתועבות, כאשר נערים, מוסתים, חלב אמם עדיין על שפתותיהם, נוטלים סכין מהמטבח של אמם והולכים להרוג יהודים.

עד לעשור האחרון, מתקפות רצח של מוסלמים על נוצרים ויהודים אופיינו לרוב כאשר בצד המוסלמי שלט לחלוטין המוטיב הדתי. היד האוחזת בסכין או במתג ההפעלה של חגורת הנפץ, הייתה לרוב של איש מוסלמי קיצוני, שעבר במוסדות חינוך דתיים של האיסלאם הקיצוני תהליך של שינוי קוגניטיבי מעמיק, על-מנת שיראה בעצמו קדוש, שאהיד. מוסדות חינוך אלה הם שיצרו את גדודי האיסלאם הקנאי/קיצוני. וביניהם אל-קאעידה שהחליפה את תנועת הטאליבן, שהחליפה את תנועת המוג'אהידין שגרשה את הרוסים מאפגניסטן (1989). א.ק. הופיעה על במת ההיסטוריה כאשר "לזכותה" מעשה הטרור במגדלי הסחר העולמי בניו-יורק (11.9.01). ואז הופיע גם מבול של תנועות איסלאמיות קיצוניות, שהתקנאו כנראה בהופעתה המטאורית של אל-קאעידה על במת המדיה הבינלאומית וחיפשו דרך נאותה מבחינתם, של דמים ורצח, כדי לעלות גם כן על במת ההיסטוריה הקרובה לימינו אלה. ביניהן חזית הגאולה האיסלאמית, ג'מעת אל איסלמיה, הג'יהאד האיסלאמי המצרי, האחים המוסלמים, החמאס, התנועה האיסלאמית בישראל, הג'יהאד האיסלאמי פלשתיני (כן. יש דבר כזה!), חיזבאללה, ג'מעאת אל תוואחיד ואל ג'יהאד (כורדיסטן, עירק), ג'מעת אל בית אל מקדס (סיני), ועוד - רשימה חלקית בלבד. כמובן, מעל כולם מתנוססת חתימתה של דאעש המתיימרת לחדש את החליפות הגדולה שתשתרע על פני כל המזרח התיכון והיא טוענת לאחריות על כל פגעי הטרור במערב אירופה בשנים האחרונות.

הודעת שיוך

אלא שלמרבה האבסורד, מבצעי פעולות טרור בשנים האחרונות, במיוחד אלה שבמערב אירופה, לא השתבחו בהשתייכותם לפלגי איסלאם קיצוני זה או אחר. הם השתבחו כמובן ברצח כופרים, אולם הודעת השיוך באה לעיתים מבחוץ. כך קרה גם עם הרצח ההמוני בניס. הודעת השיוך באה מדאעש בסוריה ולא ממבצעי הרצח בניס, עצמם. גם בחלק ממקרי הרצח בארה"ב לא הייתה כלל הודעת שיוך כל שהיא. רק בדיעבד, לאחר חקירה ודרישה בעברם של הרוצחים, התבררה מידת השתייכותם לדאעש. אם בכלל.

אך כל המבצעים פעילות דמים זו מבקשים/נאחזים בהילה, מעין בורקה ענקית, שתהא מעל לראשם. לבורקה הזו קוראים ג'יהאד. מונח הבא לבטא עשייה, פעולה, ולאו-דווקא דתית. כל הפועלים לרצח כופרים אומרים ויאמרו לחוקריהם, בין אם הם מוסלמים המגדירים עצמם כדתיים ובין אם הם לא משתייכים לאחד מהזרמים שציינו למעלה, שהם פועלים במסגרת הג'יהאד הכלל עולמי: מצב נתון, אולטימטיבי, הכולל בחובו מאבק, חובת פעולה, שהאיסלאם נתון בו עכשיו. יש כאן אמירה חדשה: הנה

האיסלאם קם ועושה מעשה. ה"ג'יהאד", מבטא את המצב הכולל של מאבק קבוע בו ניצבות שתי התרבויות זו האיסלאמית וזו המערבית, האחת מול השנייה.

ומכאן גם שהשימוש בהגדרות לא יעלה ולא יוריד מבחינה מעשית. אם יאמר בהתייחסויותיו של הנשיא אובמה "איסלאם קיצוני", אם לאו. עצם המציאות בה נתון היום עולם האיסלאם, המגויס בריש גלי למאבק הקבוע שלו מול המערב, עצם הגיוס האמור, כבר מחייב את השימוש במונח "ג'יהאד". הוא שמכתיב למאות מיליוני מוסלמים את היותם במצב של מאבק. ובתוקף עובדה מתמדת זו כל מוסלמי המבצע מעשה של טרור הוא בחזקת שהיד, בין אם התכוון לכך ובין אם לא. עליו יאמר תמיד שהוא פעל במסגרת הג'יהאד. גם הרוצח מוחמד לחוואייג בוהאלל, איש חילוני לחלוטין, יכול היה לבצע את המעשה הרצחני שלו בניס, כאשר מעליו פרושה הבורקה האולטימטיבית הקרויה "גיהאד".

מצב זה מרחיב לאין שיעור את החזית המתוחה בין גורמי הביטחון השונים במערב לבין טרוריסטים בפוטנציה, מוסלמים, שלא ניתנים למעקב משום שאינם באים כלל מחוגים דתיים או קיצוניים באיסלאם. לכן לא ניתן לאתרם, אף לא ניתן לחפשם, בוודאי לא במדינות דמוקרטיות בהן יש הגבלות נוקשות על כל הפרה של זכויות הפרט ועל הקפדה כמעט כפייתית על כל מה שנראה כשביב של פגיעה בחופש הביטוי.

מה כן ניתן לעשות?

בלא לתלות תקוות גדולות מדי, עדיף לעשות את האפשרי. את העצירה במועד של הפלגים הדתיים דווקא. שכן את אלה החילוניים המתכננים מעשי טרור, ובמיוחד טרור היחידים, לא ניתן לעצור.

ומכאן שהמצב דהיום מחייב שינוי עמוק בדפוסי פעולתו של המשטר הדמוקרטי. הממשלות במערב חייבות להיות פעילות יותר בשלבי החינוך השונים של המיעוטים המוסלמיים, לבדוק את חמרי הלימוד, להקשיב לנאמר במסגדים (הדבר מבוצע כבר בבריטניה). אין כל ביטחון שאמצעים אלה יסייעו לבלום את כל הרוצחים בפוטנציה, אולם גם אם יבלם אותו חלק קטן באוכלוסייה העלול להגיע למחוזות אסורים, גם אז יהא בכך הישג משמעותי.