המשבר שנוצר סביב החלטת ראש הממשלה לעצור עבודות תחזוקה ותשתית של הרכבת ערב שבת, היה ל"טראומה" ציבורית חסרת כל פרופורציה מול סוגיית האמת שאפיינה אותו. האירוע חשף מספר בעיות שראוי להפיק מהם את הלקחים האמתיים, ולהפסיק את התלהמות הסרק סביבם. המשבר משקף שוב מצב לא בריא בעליל שמתקיים בישראל, בו אין כמעט מקרה שנדון לגופו של עניין. כל סוגיה מושלכת מיד על-ידי הציבור, ובעיקר על-ידי התקשורת, אל הזירה הפוליטית ואל מעמקי השסע הפוליטי, האוכל בנו כל חלקה טובה.
כך הפכה בעיה פוליטית-אישית פשוטה יחסית,
למסע אנטי:
יהודי, שבת, מסורת-ישראל, סטטוס-קוו, ממשלה, ראש ממשלה, דתיים, חרדים ומה לא. הרפלקס המותנה הלאומי שלנו משתלט במהירות על השיח וקובע את מאפייניו - השמאל הקיצוני מתפרע, המרכז מכריז מלחמה על הממשלה ועל ראש הממשלה, הימין מגן בחירוף-נפש על מעמדו ההגמוני, והאתאיסטים, החילוניים "המסכנים" והסובלים ואבירי החופש האבסולוטי, אוחזים לפתע בחניתו של דון קישוט ויוצאים לקרב בתחנות הרוח של הממסד, שהוא בעצם כולנו. מחזה אבסורד? - אכן!
לפתע כולם כלכלנים ומסבירים לנו בלהט שהמהלך גרם נזק כספי וראש הממשלה אשם בכך. ראש הממשלה יצר את המשבר? - בוודאי שלא. ראש הממשלה נכנס לנושא, מפני ש"הילדים" שניהלו אותו לפניו, הביאו את המצב אל סף משבר ממשלתי עם סיכון לנפילת הממשלה. אילו נפלה הממשלה באמת - היה הנזק קטן יותר? בוודאי שלא. אנו מכירים היטב את המספרים המתפרסמים בתקשורת המתלהמת ומשתלחת ערב בחירות - המספרים של השנים האחרונות מסתכמים תמיד במיליארדי שקלים; הפעם, ראש הממשלה מנע זאת, מה רע בכך?
היש מי שמשלה עצמו שמשבר הוא העיתוי הנכון לתקן את כל ליקויי השיטה הפוליטית שלנו? האם משלים עצמם אחרים שאילו היה מתחולל משבר ממשלתי, ואילו הלכנו בעקבותיו לבחירות חדשות, היה הדבר מביא לשינוי במאזן הפוליטי הכולל? אני מאמין שגם הרעים אינם ממש שוטים, הם רק רעים ודי לנו בכך.
עם ישראל אוהב סיבות למסיבות. אצל מי שרגילים להשמיע ולא לשמוע, גם סיבה לכאורה הינה סיבה - וכך, תסבוכת פוליטית-אישית מקומית, הופכת מיד לוויכוח לוהט בשאלת יחסי דת-ומדינה, בשאלת מהותה של מדינה יהודית - מה אמר על כך הרצל ומה אמר ז'בוטינסקי ולְמה התכוון בן-גוריון כאשר שלח, בימיה הראשונים של המדינה, את מכתבו הידוע לראשי הזרמים החרדים והציע להם שמירת הסטטוס-קוו, כהסדר ביניים עד להסדר המלא. האם משבר טיפשי הוא באמת הזמן לדיון באושיות הוויית קיומנו כאן? - נו, באמת.
לדעתי, דווקא שעות הרגיעה הלא רבות שלנו, הן השעות הראויות לדיונים מסוג זה בגלל חשיבותם ורגישותם. למעשה, אין מנוס מדיון רציני; בסוגיות-יסוד אין ולא יהיו מחטפים. בסוגיות-יסוד נאלץ לדון באופן מסודר, ולקבל הכרעות מסודרות.
במציאות השסועה שלנו, הכרעות לגיטימיות מחייבות משאל-עם. סקרים לא מעטים של השנים האחרונות, מעידים שרוב הציבור מבין זאת ומקבל זאת; רוב הציבור, ועדיין לא כולו, אבל גם זה יבוא.
בג"ץ הואיל לשפוך מים קרים על ההתלהמויות (אולי בכל זאת "יש לו עתיד בליבותינו"). שר העבודה עשה את שלו בזמן הנכון ובחסות החלטת בג"ץ, ומסכת העבודות תחזור לקדמותה ותתנהל כפי שהתנהלה מזה שנים, עם מעט יותר רגישות והקפדה על משמעות המושג "עבודות חיוניות", והרכבת תיסע ביום א' כדרכה. לציבור דרכים משלו להפעיל לחץ על הממשלה ועל המחוקקים - כאשר הם לא בפגרה ולא ב"סייסטה" - הפגנות, כתיבה אינטנסיבית בתקשורת, במיוחד ברשתות החברתיות ושליחת מיילים למשרדי הממשלה ולכנסת. לאחר שהרכבת תיסע שוב בשלום ביום א' הקרוב, תהיה לו הזדמנות נוספת לעורר את שאלות היסוד ולדחוף את הממשלה ואת המחוקקים לעצב גישה עדכנית, שתסדיר את חיינו הציבוריים לפני ובמקום המשברים הבאים. כי אם לא יוסדרו הדברים, המשברים בוא יבואו וכנראה ביתר שאת.
מקורן של סערות ציבוריות מהסוג שראינו סביב "פרשת הרכבת", במיוחד אצלנו, הוא החשש
הישראלי הפתולוגי שלא להיות "פראייר"; ישראלי מעדיף להיות רע או טיפש, מאשר להיות "פראייר". כאשר ה"מודוס-ויוונדי" שלנו הוא "שמירת הסטטוס-קוו",
לא נניח לאף אחד לרמות אותנו בפרהסיה. אולי נסכים "לגנוב סוסים" ואולי יהיה לנו יותר נוח להעלים עין כאן ושם מהפרות של הסטטוס-קוו, אבל ללא פרהסיה.
אינני יודע מה יקדם למה: הכרעה בשאלת גבולות הקבע של מדינת-ישראל, או הכרעות בשאלת אופיה ומהותה של מדינה יהודית,
1 שכולנו מדברים עליה אבל אינני בטוח שכולנו שותפים לתובנות המגדירות אותה. לדעתי, אין סיכוי וגם אין אפשרות ריאלית להפריד במדינה יהודית בין דת למדינה. הדבר מובנה אל תוך ההוויה היהודית.
אם יהדות היא גם לאום, גם דת וגם תרבות ונרטיב קיומי-טריטוריאלי - לא ניתן להפריד ביניהם; אני סבור שזה אכן המצב היסודי.
לפיכך, את ההסדרים המעשיים במרחב הציבורי של מדינת העם היהודי, יש לעצב בהידברות בין כל הזרמים, וכל מי שמתייצב להידברות כזו, חייב לדעת מראש שלא יצא ממנה וכל תאוותו בידו. ישראל איננה, לא הייתה ולא תהיה עוד דמוקרטיה מערבית-נוצרית, כי אין דמוקרטיות מערביות אחרות.
אם לא תהייה בעלת מאפיינים יהודיים מובהקים, תאבד את זכות הקיום שלה, משום שכל אושיות הזהות והזכויות המחזירות אותה לארץ-ישראל מקורם ביהדות ובעברה היהודי. העם היהודי שרד בגלות, משום שהשכיל להסתגל לשינויים לאורך ההיסטוריה; גם על-פי התורה המדעית של האבולוציה, הסתגלות היא תנאי הכרחי לקיימות.
הדיון שבפניו אנו עומדים יסודי, הוא, מהותי ונוקב. מי שמתעלם מן המשמעויות שתהיינה לקיומו ולהכרעות שתנבענה מכך, עושה לעצמו חיים קלים מדי, וחי באשליות גדולות מדי. אין ולא תהיה אפשרות לדון ביסודות הקיום שלנו "בהזדמנות זו שפושקין מת...". צריך להפסיק את החלטורות והעמדות הפנים הצבועות ולעשות את העבודה הקשה והרצינית שלפנינו בכובד ראש.
