מינוי שופטי בית המשפט העליון הוא מלאכה סבוכה מאוד, ולא רק בגלל הוויכוחים הרגילים - והחשובים מאוד - על אופיו של בית המשפט ועל מידת התערבותו בעבודת הממשלה והכנסת. כאשר יש צורך למלא בתוך חצי שנה לא פחות מארבעה מקומות בו, העסק קשה עוד יותר ויוצר שורה של השלכות רוחב בהן יש להתחשב. מצב זה רק מחזק את הצורך בהסכמות, שיאפשרו לבחור קבוצה מאוזנת של שופטים. הנה כמה מן השיקולים הנוספים שצריכה/עשויה הוועדה לבחירת שופטים להביא בחשבון, ולצידם - כמה אפיונים של המועמדים.

שופטים פליליים. רוב עבודתו של בית המשפט העליון היא בתחום הפלילי, אך למרות זאת - רק שמונה מבין המועמדים הם פליליסטים מובהקים: יוסף אלרון, נאוה בן-אור (בתקופתה בפרקליטות) חאלד כבוב (בתיקים כלכליים), גלעד נויטל, משה סובל, מנחם פינקלשטיין, אשר קולה וג'ורג' קרא. זהו בהחלט חיסרון בולט של רשימת המועמדים, ונראה כאילו מי שהרכיב אותה לא שם לב לכך שזהו החלק העיקרי בעבודת העליון.

מבין ארבעת השופטים הפורשים, סלים ג'ובראן הוא אחד הפליליסטים המובילים בעליון, ואליקים רובינשטיין שולח ידו בכל התחומים. זה אומר שצריך למנות לפחות שופט אחד בעל נטייה לתחום הפלילי, למרות ששופטי העליון עוסקים בכל הנושאים. שני המועמדים לכיסא הערבי מספקים במקרה הזה "שניים במחיר אחד"; וכך גם מנחם פינקלשטיין - פליליסט ודתי.

הכיסא הערבי. לאחר שסלים ג'ובראן היה לערבי הראשון שכיהן במשרה קבועה בבית המשפט העליון, ברור שיש לבחור שופט שיחליף אותו באוגוסט הבא. שני המועמדים באים מבית המשפט המחוזי בתל אביב: ג'ורג' קרא וחאלד כבוב. לצד כישוריהם, עולות שתי סוגיות נוספות: דתם וגילם.

קרא הוא נוצרי, כמו ג'ובראן; כבוב הוא מוסלמי, כמו 70% מערביי ישראל. לאחר שמונה שופט מקרב המיעוט הנוצרי, טבעי למנות שופט מקרב הרוב המוסלמי. מצד שני, קרא הוא בן 64 וכבוב הוא בן 58. מאחר שהכהונה בעליון היא עד גיל 70, ניתן למנות כעת את קרא ובעוד שש שנים את כבוב.

הכיסא הדתי. לא בטוח שהכיסא הזה עוד קיים, ולו רק לנוכח העובדה שכיום יש בבית המשפט העליון שלושה שופטים דתיים (אליקים רובינשטיין, ניל הנדל ונעם סולברג), ועוד דתי לשעבר (יצחק עמית) ועוד מסורתי (חנן מלצר). לכן, אין "חובה" למנות שומר מצוות במקומו של רובינשטיין הפורש בחודש יוני.

עם זאת, יש לא פחות מ-11 שומרי מצוות בין 28 המועמדים: תמר בזק-רפפורט, דוד האן, אביעד הכהן, יעל וילנר, רם וינוגרד, שחר ליפשיץ, משה סובל, גידי ספיר, אסף פוזנר, מנחם פינקלשטיין ואשר קולה. וינוגרד וקולה הם גם בעלי סמיכה לרבנות. זוהי טעות נוספת של שקד. מדוע להציע מועמדים דתיים המהווים 40% מכלל המועמדים - כפול מחלקם באוכלוסייה? מדוע לתת פתחון פה למי שיטען לפוליטיזציה בוטה של הרשימה?

הנשים. אין ספק שהנשים סובלות כיום מתת-ייצוג בבית המשפט העליון, ולא רק לעומת חלקן באוכלוסייה, אלא גם ובעיקר לעומת חלקן בקרב עורכי הדין והשופטים. מרים נאור, הפורשת באוקטובר הבא, היא אחת מארבע שופטות בלבד מבין 15 שופטי העליון (האחרות: דפנה ברק-ארז, אסתר חיות וענת ברון). לכן, צריך לבטח למנות לפחות אישה אחת, ואולי שתיים. עם זאת, הנשים מהוות רק רבע מהרשימה: מיכל אגמון-גונן, יפעת ביטון, נאוה בן-אור, תמר בזק-רפפורט, יעל וילנר, מיכל נד"ב ורות רונן. כאמור, וילנר ובזק-רפפורט הן דתיות, ולכן מינוי של אחת מהן יכול להיות "שתיים במחיר אחד". רוצים עוד טעות של שקד? הנה היא. 40% מועמדים דתיים, אבל רק 25% מועמדות נשים.

הניסיון השיפוטי. פרסומים קודמים אומרים, שמרים נאור מתנגדת למינויו של פרופ' גידי ספיר בנימוק שאין לו ניסיון שיפוטי. אפשר להסתכל על ההתנגדות הזאת בשתי צורות. האחת: זהו תירוץ בלבד, לנוכח דעותיו הימניות והשמרניות המובהקות של ספיר, שכן יש בעליון פרופסורית אחת (דפנה ברק-ארז) ושני עורכי דין מהפרקטיקה (יורם דנציגר וחנן מלצר). השנייה: דווקא משום שכבר יש שלושה שופטים שלא כיהנו במחוזי - אין מקום לעוד אחד. נזכיר, שיש עוד מועמדים ללא ניסיון שיפוטי: יפעת ביטון, דוד האן, אביעד הכהן, חיים זנדברג, שחר ליפשיץ ואסף פוזנר. במילים אחרות: רבע מהמועמדים מעולם לא היו שופטים.

המחלקה הכלכלית. שניים מבין ארבעת שופטי המחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בתל אביב מצויים ברשימה: חאלד כבוב ורות רונן. תוסיפו לכך את העובדה שדוד רוזן מתמנה ב-1 בינואר לנציב התלונות על הפרקליטות, ופתאום עלולה דניה קרת-מאיר להיוותר לבדה. גם מינוי של רונן או כבוב בלבד, יותיר את המחלקה עם מחצית מכלל שופטיה. נכון שאפשר לנייד לשם שופטים אחרים, אבל יקח להם זמן להיכנס למאטריה שאינה פשוטה כלל ועיקר.

מועמדים על הנייר? מבין המועמדים, יש כאלו שעל פניו נראים כבעלי סיכוי נמוך ואפילו פחות מזה. למשל: מיכל אגמון-גונן, נון-קונפורמיסטית מובהקת, שחלק ניכר מפסקי דינה מתהפכים בעליון. גם קובי ורדי, דוד מינץ, יגאל מרזל, מיכל נד"ב, משה סובל, אשר קולה, שאול שוחט ורון שפירא - שופטים מחוזיים ראויים - אינם נחשבים למועמדים מובילים. יפעת ביטון היא רק בת 45 וקשה לראותה מתמנה לעליון בגיל כה צעיר. מצד שני, מבוי סתום בין חברי הוועדה יכול להוביל לפשרה ולבחירה מפתיעה של מועמד פחות בולט.

כהונה בבית משפט השלום. אלו מבין שופטי העליון המכהנים שהחלו את דרכם בבתי משפט השלום, כיהנו לפחות חלק מן הזמן באחת הערים הגדולות - ירושלים, תל אביב, חיפה, באר שבע ונצרת. אין שם איש שהגיע למחוזי - ואחר כך לעליון - מבתי המשפט בפריפריה. בשורה לא טובה לחאלד כבוב (נתניה), למיכל נד"ב (אשקלון ומחוז מרכז), לאשר קולה (מחוז צפון) ולרון שפירא (מחוז צפון). לעומת זאת, שורה של מועמדים כיהנו בבתי משפט השלום הגדולים: מיכל אגמון-גונן (ירושלים), יוסף אלרון (חיפה), רם וינוגרד (ירושלים), יעל וילנר (חיפה), קובי ורדי (תל אביב), דוד מינץ (ירושלים), גלעד נויטל (תל אביב), משה סובל (ירושלים), רון סוקול (חיפה), ג'ורג' קרא (תל אביב), רות רונן (תל אביב) ושאול שוחט (תל אביב).

עניין משפחתי. איילת שקד, פורסם בעבר, מתנגדת למינויה של רות רונן משום שבעלה, יזם ההיי-טק זאבי ברגמן, מעורב ב"קרן החדשה לישראל" המזוהה עם השמאל. רון סוקול הוא חתנו של שופט העליון בדימוס, תאודור אור. חיים זנדברג הוא בעלה של חיה זנדברג, מנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה – מה שיגביל משמעותית את מספר התיקים שיוכל לשמוע, אם ייבחר.

השירות הציבורי. יוצאי השירות הציבורי, ובמיוחד הפרקליטות, מהווים שיעור משמעותי מכלל השופטים, הרבה יותר מאשר חלקם בכלל עורכי הדין. בבית המשפט העליון הנוכחי יש שבעה שופטים כאלו: מרים נאור, אליקים רובינשטיין, נעם סולברג, עוזי פוגלמן, ניל הנדל, אורי שהם ומני מזוז. מבין המועמדים הנוכחיים, ארבעה עבדו/עובדים במשרד המשפטים (נאוה בן-אור, דוד האן, קובי ורדי וגלעד נויטל) ויש עוד פצ"ר לשעבר (מנחם פינקלשטיין).

חשיפה ציבורית. שמותיהם של כמה מן המועמדים ידועים בציבור יותר מאשר אחרים, חלקם בשל תיקים מתוקשרים בהם דנו, וחלקם מסיבות אחרות. ג'ורג' קרא עמד בראש ההרכב שהרשיע את משה קצב; חאלד כבוב דן בתיקים כלכליים מובילים ובראשם עניינו של נוחי דנקנר; מנחם פינקלשטיין עמד בראש ההרכב בעניינו של שמעון קופר; משה סובל ישב במשפטו של אהוד אולמרט ואמור לדין בתיק רונאל פישר. כבוב גם מרבה להופיע באירועים של לשכת עורכי הדין, כמו מיכל אגמון-גונן, עופר גרוסקופף, דוד האן, גלעד נויטל ורות רונן. יוסף אלרון עומד בראש ועדת הבחינות של הלשכה. חלק מהם גם מעבירים לפרסום פסקי דין שלהם בשיעור גדול מחבריהם: אגמון-גונן, גרוסקופף, וילנר, מינץ ורונן.