|
דחיין ומאחר [צילום: קירסטי וויגלסוורף, AP]
|
|
|
דוח מבקר המדינה שיתפרסם בשבוע הבא, יעסוק בתפקודו של הקבינט לפני מבצע צוק איתן ובמהלכו ובמענה לאיום המנהרות. המחלוקת הציבורית והפוליטית הגדולה ביותר, שאמורה לקבל מענה בדוח, היא האם ומתי דיווחו בנימין נתניהו, משה יעלון וראשי הדרג הביטחוני לקבינט ולממשלה על המנהרות ההתקפיות שחופר החמאס. מתוך היכרות עם נתניהו ועם תרבות השלטון בישראל, אני מנחש שהוא לא ממש מיהר להניח את המידע על שולחנם של הקבינט והממשלה. נתניהו הוא דחיין, כפי שנראה בהמשך בנושא משרד התקשורת, והוא גם ידוע כמאחר כרוני. בנוסף לכך, נתניהו איננו מהמנהיגים המעודדים ריבוי דעות; ראו כיצד הוא מחסל בשיטתיות כל מתחרה פוטנציאלי בליכוד, ולכן סביר להניח שלא רצה שיותר מדי שרים ידברו יותר מדי (לטעמו) על המנהרות. ואילו הדרג הביטחוני – ויעלון הוא נציג מובהק שלו – סבור כעיקרון שצריך לתת לפוליטיקאים להפריע לו כמה שפחות, ו"עודף מידע" פוגע בעיקרון הזה. תראו איך למרות המלחמות והכשלונות והוועדות – בסופו של דבר אנחנו חוזרים לאותה בעיה: מתי ומה ידעו מקבלי ההחלטות. זה היה שורש הקונספציה שהובילה למחדל במלחמת יום הכיפורים, זו הייתה הבעיה בהתנהלותו של אריאל שרון במלחמת שלום הגליל, זו הייתה הביקורת המרכזית על ממשלת אהוד אולמרט במלחמת לבנון השנייה – ושוב אנחנו עם אותו ויכוח. התפישה הזאת, שלא צריך למהר לשתף במידע חיוני, עולה לנו בדם – פשוטו כמשמעו.
|
|
רק ממלא מקום [צילום: דורון סהר]
|
|
|
באפריל 2016 קבע בג"ץ, כי אם בתוך שמונה חודשים לא יוציא בנימין נתניהו מידיו לפחות חלק מהתיקים שהחזיק – יהיה מקום להתערבות משפטית העשויה לכפות זאת עליו. נזכיר, שראש ממשלת ישראל – אולי האדם עם התפקיד הקשה ביותר בעולם – היה במקביל גם שר החוץ ושר התקשורת ושר הכלכלה והשר לפיתוח איזורי. זה לא היה רק אבסורדי, אלא גם הפגין זלזול תהומי בציבור ובמינהל תקין, משום שמדובר באחת משתיים: או שהמשרדים מיותרים (כי לא צריך שרים במשרה מלאה), או שנתניהו עושה את מלאכתו בהם רמייה (כי אין לו זמן להיות שר אמיתי). מכל מקום, תאריך היעד היה פברואר 2017. נתניהו לא התקשה להיפרד מתיקי הכלכלה ושיתוף הפעולה, אבל את החוץ ואת התקשורת הוא מאוד רוצה. שיחותיו עם נוני מוזס וחברותו עם שלדון אדלסון ו ארנון מילצ'ן מסבירות היטב מדוע. לבסוף לא הייתה לו ברירה, והוא התפטר מתפקידו כשר התקשורת – ממש ברגע האחרון. ליתר ביטחון, לא מתמנה שר חדש; צחי הנגבי יהיה ממלא המקום לשלושה חודשים, ואז נראה. כי מה יש למהר? התאריך שקבע בג"ץ הוא רק אופציה (כפי שנראה מיד), ואין מה למנות שר חדש כל עוד ראש הממשלה רוצה להמשיך ולבחוש. ואל תבלבלו את המוח עם מושגים כמו "ממשל תקין", "התנהגות נאותה" או "האינטרס הציבורי".
|
|
קיבלו שנתיים [צילום: מרים אלסטר, פלאש 90]
|
|
|
כמה מילים על התפישה הממשלתית לפיה התאריכים שקובע בג"ץ הם רק אופציה ונקודת מוצא לסחבת. הדוגמה האקטואלית ביותר והחמורה במיוחד היא סיפור עמונה. ב-25.12.14 הקציב בג"ץ למדינה שנתיים כדי לפנות את המאחז. זה די והותר זמן כדי להגיע להסכם, למצוא חלופה, לבנות, להתקין תשתיות ולהיכנס לבתים החדשים. הממשלה כמובן לא נקפה אצבע. ב-31.10.16 גילה מישהו, שנותרו פחות מחודשיים, והמדינה רצה וביקשה ארכה של שבעה חודשים. בג"ץ סירב, ובצדק. ב-20.12.16 – חמישה ימים לפני המועד האחרון – ביקשה המדינה 45 יום, כדי לממש את המתווה אליו הגיעה עם המתיישבים. בג"ץ נתן לה את מבוקשה וקבע שהפינוי יבוצע עד 8.2.17. הנשיאה מרים נאור הבהירה, שהיא מצפה מהמדינה לעמוד בהתחייבותה שלא לבקש ארכות נוספות. אז היא ציפתה. ברגע האחרון יצאו הרצים דחופים בדבר המלך וביקשו – נכון, עוד דחייה. מובן שנאור סירבה. ואחרי כל זה, התברר שלמדינה אין פתרון למתיישבים, כי המתווה שגובש בחופזה היה עמוס בעיות. אז זרקו אותם, כמו פליטים, ליישובים אחרים. ונזכיר מהיכן התחלנו: מפסק דין שהתקבל בדצמבר 2014 ונתן מראש שנתיים להתארגנות. איך שלא תהפכו את זה – מדובר בביזיון, חרפה, זלזול ועוד כמה וכמה תארים דומים.
|
|
דרך החור שבגרוש [צילום: יעקב נעמי, פלאש 90]
|
|
|
הפתרון האמיתי היחיד לעומס בכבישים, ההולך ומחמיר מדי יום, הוא התחבורה הציבורית. אבל המדינה לא ממהרת להשקיע בה, כי מבחינת החישוב הפיננסי הקר והמיידי שלה – הפקקים משתלמים יותר. ונסביר. בשנה שעברה הסתכמו הכנסות המדינה ממיסים ב-283.2 מיליארד שקל. מס הקנייה על רכב לסוגיו הכניס 12.5 מיליארד שקל, והיבואנים גם שילמו מכס בסך 600 מיליון שקל. הבלו על הדלק הכניס עוד 17.7 מיליארד שקל. בסך-הכל, מיסוי הרכב והדלק היווה 11% מכלל ההכנסות ממיסים. נכון שלא הכל משקף הכנסות מרכב פרטי, ונניח – בצורה מאוד-מאוד שמרנית – שמדובר במחצית בלבד; אלו הם עדיין 15 מיליארד שקל ו-5% מהכנסות המדינה. ועל זה לוותר? מצד שני, תחבורה ציבורית בולעת כסף שהמדינה לא רואה אותו בחזרה – גם בתשתית וגם בסובסידיות, בעיקר לדן ולאגד. ברור שההשקעה בה משתלמת לטווח ארוך, משום שהיא מפחיתה את זיהום האוויר ואת אובדן התפוקה בשל עמידה בפקקים. אך האוצר מסתכל על החור בגרוש שבידיו ולא על הלירה שטרם קיבל, וזו התוצאה – ממנה כולנו נמשיך לסבול.
|
|
לא מספיק כרטיס צהוב [צילום: יצחק הררי]
|
|
|
התקשיתי להאמין למראה עיני כאשר קראתי השבוע את תיאור ההליך שהביא לאישורו של חוק מס ריבוי דירות בוועדת הכספים. בשילוב יוצא דופן של סחבת ומהירות, הצליח משרד האוצר להעביר חוק מורכב ושנוי במחלוקת – ואז להכניס בו שינויים בדלת האחורית, בלי חקיקה כנדרש. הסיפור מרתק ואתם מוזמנים לקרוא אותו לפרטיו. עיקרי הדברים: המיסוי הזה, ה'בייבי' של משה כחלון, נכלל בחוק ההסדרים – שהוא כשלעצמו מכשיר בעייתי שהגיע הזמן להעבירו מן העולם. אחרי שוועדת הכספים החלה בדיון עליו, ביקש האוצר לחכות, בנימוק שיש לו שינויים. הנוסח המתוקן הועבר לוועדה בשעה 7 בערבו של יום הדיונים האחרונים, ופתאום האוצר נזכר שאין זמן ודרש להצביע עליו בו בלילה. מנכ"ל המשרד, שי באב"ד, הגדיל לעשות כאשר ישב בחדר הוועדה וזירז את חבריה, משל היה נוגש בספינת עבדים. החוק אושר למחרת ב-7 בבוקר, ו משה גפני דחה את בקשתו של יולי אדלשטיין לקיים דיון נוסף ותקין. התיאור הזה בא מפיה של הכנסת עצמה, בתשובתה לעתירות לבג"ץ נגד החוק, כך שאין ספק בנוגע לדייקנותו. הוא מציג את גפני כעושה דברו הכנוע של האוצר, את כחלון כמי שהתקינות החקיקתית לא מעניינת אותו, ואת אנשי הדרג המקצועי באוצר כמי ששמים פס על הכנסת. אומנם הכנסת מבקשת מבג"ץ שלא לבטל את החוק, אלא רק להזהיר שזה מה שיעשה בפעם הבאה, אך ספק אם ניתן להסתפק בכרטיס צהוב על כזו התנהלות מתמשכת ומכוונת.
|
|
לא בחרה בפתרון הקל [יונתן זינדל, פלאש 90]
|
|
|
טעיתי. הייתי בטוח שמאחר שכבר נקבע מועד נוסף לישיבת הוועדה לבחירת שופטים, חבריה ידחו לחודש הבא את ההכרעה על בחירתם של ארבעת שופטי בית המשפט העליון. למה חשבתי כך? קצת בגלל שזה הרגל האדם, וקצת בגלל שאצלנו שכללו את ההרגל הזה לדרגה של טבע: למה לדחות למחר מה שאפשר לדחות למחרתיים. דחייה כזאת הייתה הפתרון הקל ביותר למחלוקות שליוו את הוועדה במשך חודשים ארוכים. מי יודע מה יקרה בתוך חודש? אולי משהו פוליטי ישתנה, אולי מישהו מהמועמדים יוותר, אולי יתגלה משהו נעים או לא נעים על אחד מהם. אבל הוועדה, בראשותה של איילת שקד, לא בחרה בפתרון הקל אלא בפתרון הנכון: להגיע להסכמה כאן ועכשיו, כדי לאפשר למערכת כולה להתארגן כיאות. כל הכבוד.
|
|