הימים ימי סיכום השנה - וגם אני רוצה לספר לקוראים שלי מה מעצבן אותי, מה מוציא אותי מדעתי.
הולכי רגל שלא מסתכלים הצידה כשחוצים את הכביש כי "הוא כבר יעצור".
רוכבי קטנועים ששמים קסדה "בערך" רק כדי ששוטר לא יעצור אותם.
אזרחים שחושבים שכיוון שהם חיים ב"דמוקרטיה" אז יש להם חופש בחירה.
נשים יפות שחושבות שתמיד יפתחו להן את הדלת.
צופים בטלוויזיה שמאמינים לפרסומות.
מאיפה החוצפה?
חלק יקראו לזה תמימות אבל לא אני. אני קורא לזה יוהרה.
מאיפה החוצפה הזו לקחת את חייכם ואפילו רק אספקטים בתוך חייכם, כמובנים מאליהם?
מאיפה החוצפה להתייחס לחיים כאל סרט נע ומשעמם?
כשאני רואה אנשים שמנים, ממש שמנים, אני מתעצבן.
ואני לא מדבר על כרס בירה, ואני לא מדבר על בעיות רפואיות קשות.
אני מדבר על בהמות המבורגרים ופיצות, אני מדבר על קשיי נשימה במדרגות- אחרי שעלית שתיים.
יש לכם גוף, מכונה מופלאה ומתוחכמת מאין כמותה, אתם מסוגלים להרגיש אלפי תחושות בעזרתו, בין אם רפרוף של רוח על העור, או שריטה עמוקה מאבן צור.
אבל לא- האנשים האלו אומרים - אז מה?
והורסים את הגוף שלהם בהינף המבורגר יומי ובכסא שבצורה של התחת שלהם.
אבל ישנם גם מזניחי נפש, לא רק מזניחי גוף.
למה אני מתכוון?
אני מתכוון לכך שאנחנו לוקחים את הדברים הטובים כמובנים מאליהם, כמו גם את הרעים - לא מסתכלים לצדדים כשחוצים את הכביש, וכבר לא מתרגשים כשיש פיגוע.
התרגלנו לכל דבר, התנוונו, אולחשנו, אנחנו האדם הלא-חושב האולטימטיבי- חשיבת זן סלקטיבית, לא מתרגשים מהנאות או מעוולות החיים.
אנחנו האזרחים המושלמים- שותקים ומקבלים את העול,
כי "אין מה לעשות" וכי "יהיה בסדר".
אז לא יהיה בסדר ויש המון מה לעשות, או לפחות לנסות.
ומה קורה כשאתם מקבלים כמובן מאליו שיעצרו לכם כשאתם חוצים את הכביש?
אותו הדבר שקורה כשאתם מקבלים את אהבתו של אדם אחר כמובנת מאליה-
הכל מתפרק.
ואז זה מכה בכם, כמו סטירה, כי לא האמנתם.
התרגלנו מהר מדי לקבל הכל מדי, מיד מדי, עד שזה כבר כמעט לא משנה.
אני לא רוצה למות עם עור נקי וחף מצלקות,
אני לא רוצה לקום כל בוקר לעבודה פשוט כי קמתי אתמול,
אני לא רוצה לחיות מהשוונג.
נסו להרגיש מחסור מדי פעם-
רק כששברתי צלע, הבנתי כמה אני נושם.
רק כשלא שתיתי יום וקצת , הבנתי כמה טעימים המים.
רק כשלא ישנתי 80 שעות ברציפות, הבנתי עד כמה רכה המיטה שלי.
רק כשעבר שבוע, הבנתי כמה אהבתי אותה.
רובנו אנשי כורסת הטלוויזיה, מדושנים, מזובלים, שטופי מוח וגוף, שיכולים לזכור יובלות אילו רומנים היו ליעל בר זוהר אבל לשכוח בשניות שעוד 60 שנים כולנו נהיה אוכל לתולעים.
אז מה לעשות?
כל דבר!
זה מתחיל בלהרגיש את הכסא שאתם יושבים עליו כשאתם קוראים שורות אלו, ממשיך בלהתנדב כליצן רפואי יום בשבוע, וזה לא מסתיים.
לזכור את החוק השני של התרמודינמיקה - במערכת סגורה, ללא השפעות חיצוניות, אי הסדר הולך וגדל.
לדעת שכל מה שאתם רואים או שומעים באמצעי התקשורת, הוא מכוון מטרה,
לדעת שהפאסיביות תהרוג אתכם- אם לא מאירוע לבבי פתאומי, אז לאט לאט וביסודיות - מוות שאורכו תקופת חיים.
לדעת שיש לאנשים מסויימים אינטרס ברור שתישארו בבית כל חייכם ותראו טלוויזיה , ושתקנו מותגים מהאינטרנט.
לדעת שאם זה היה תלוי באנשים הללו , כל עוד יש לכם כרטיס אשראי, מצידם שקרן שמש לא תיגע בכם !
להתפטר מהעבודה במקום להרביץ לאישה,
לצאת לטיול עם 200 דולר במקום להישאר בבית ולהגיד שאין כסף,
להתחיל לדבר איתה במקום עוד ערב מול האינטרנט,
לצאת לרוץ במקום בורקס מול "כוכב נולד",
ללכת למשחק כדורגל במקום הקונצרט החודשי (או להיפך),
לנסות באמת להקשיב לנהג המונית פעם אחת,
ללכת הפעם עד לבית המשפט בגלל דוח לא צודק,
לעצור רגע בצד הכביש בדרך לעבודה כדי להביט יותר טוב בענן שמזכיר את חיה - המורה מכיתה ג'.
רק לא לשקוע,לא לקפוא, לא להתבוסס בדיכאון או ביוהרה של עצמך.
חיו בכוונה !!!
ושנה טובה
בוב
