"להיות קשיש הוא בהחלט עסק ביש, וכשהדברים אמורים במדינת ישראל - מצוות "אל תשליכני לעת זקנה" היא רק משאלת-לב שאינה מתקיימת. הממצאים שבשטח מורים בעליל שרק שליש מבני 65 ומעלה מגדירים את מצב-בריאותם כשפיר.
מן ההיבט הכלכלי מסתבר כי שליש מהקשישים מצויים מתחת לקו העוני, וכמעט שני שלישים מהם אפילו מדווחים על קושי ניכר בכיסוי הוצאותיהם השוטפות. עדי כדי כך חמור המצב שרבים מהם מתלבטים בין תרופה לבין אוכל.
במצבה העגום נידונה כיום אוכלוסיית הקשישים בישראל לחסדיה של המדינה, שבמקום להושיט לה את ידה התומכת, היא מערימה עליה קשיים. כך, למשל, כופה המדינה על קשישים חסרי-אמצעים לעבור לבתי-אבות, גם אם הדבר כרוך בהתנגדותם הנמרצת ובהעדפתם את ביתם שלהם.
ביקורת חריפה
בכך מגיעים הדברים לאבסורד, באשר הטיפול הביתי-סיעודי זול לאין ערוך למדינה מן הטיפול בבית האבות.
מבקר המדינה כבר התריע על כך לא אחת, ובימים אלה אף הגדיל בית המשפט לענייני משפחה לעשות כאשר מתח ביקורת חריפה על מדיניותה הנוקשה והבלתי-סבירה של המדינה כלפי הקשישים.
במצב, שהוא בלתי-מוצדק, מאפשר כיום החוק הישראלי לפקיד-סעד להעביר זקן מביתו לבית-אבות, או למוסד אחר, גם בניגוד לרצונו האישי. על-פי חוק בריאות-ממלכתי מכסה, אומנם, המדינה את עלות הטיפול הסיעודי בבית האבות לאותם קשישים חסרי-אמצעים, אלא שעם זאת, למרבה האבסורד, היא מסרבת לממן כל טיפול סיעודי באמצעות עובד זר בבית, גם אם הקשיש מעוניין בכך ומצבו בהחלט מאפשר לו את זה.
הגיעה העת לרוויזיה טוטאלית בכל הקשור לטיפול בקשישים, ורצוי שתהיה זו שעה אחת קודם, לפני שיהיה זה כבר מאוחר. אחרי ככלות הכל יש לזכור שבכל העולם מכירים לא רק ביתרון הגדול של מתן סיעוד בבית הקשיש, במקום במוסד, אלא גם בעובדה שהטיפול בין כותלי הבית זול ובריא יותר, וגם שומר על כבודו האנושי של המטופל.
