חמאס: פרגמאטיות מהפכנית <br>

מקורות פלשתינים, המצוטטים בעיתון הסעודי "עוכאז" (19.9.06), מדווחים על ההסכם החשאי שנחתם בין יו"ר הרשות הפלשתינית אבו מאזן, לבין ראש הממשלה מטעם החמאס איסמאעיל הניה, אשר אפשר את ההתקדמות להקמתה של ממשלת האחדות הלאומית הפלשתינית הראשונה. הנקודות העיקריות בהסכם הינן:

• תנועת חמאס לא תידרש להכיר בישראל, ואולם אש"ף בראשות אבו מאזן, יוכל לנהל מו"מ עם ישראל. כל הסכם שיושג עם ישראל יחייב אישור במשאל עם.

• החמאס תצטרף לאש"ף. מנהיגה, ח'אלד משעל, ימונה לסגן ראש אש"ף והתנועה תקבל ייצוג של 45% בכל מוסדות הארגון. ע"פ הדיווח, משעל לא נתן את חתימתו להסכם והעלה ברגע האחרון דרישות נוספות, שבמרכזן העלאת שיעור הייצוג של החמאס במוסדות אש"ף ל- 60%.

יו"ר הרשות הפלשתינית מנסה בימים אלה לשכנע את ישראל להכיר בחשיבות הקמתה של ממשלת האחדות הלאומית הפלשתינית האמורה, כך משתמע מדבריו, ל"ביית" את החמאס ולהופכה למפלגה פוליטית אחראית, שתקבל בסופו של דבר את עיקרון יישוב הסכסוך על יסוד הקמת שתי מדינות ממערב לירדן. עצם ההסכמה להקים ממשלת אחדות לאומית, ולחלוק את השלטון עם ה'פתח', מוצגת כסימן לאימוץ גישה מדינית פרגמאטית ע"י החמאס.

ואכן, החמאס הינה תנועה פרגמאטית ביסודה. ואולם, הפרגמאטיות שלה, כול כולה, מגויסת למטרה אחת בלבד - החלת השלטון האיסלאמי בפלשתין, כחלק מהחתירה האיסלאמית לכינון הח'ליפות העולמית, כפי שבא לידי ביטוי בשנים האחרונות במישורים הבאים:

• מתן ההיתר ההלכתי להשתתף בבחירות הפרלמנטאריות בתחילת 2006 על-פי חוק הבחירות שמקורו בהסכם אוסלו. פסקי ההלכה בעניין זה קבעו, כי אין בצעד זה משום הכרה בהסכמי אוסלו, ישראל או ברעיון הדמוקרטיה המערבית, אלא צעד לגיטימי מבחינה הלכתית, כל עוד הכוונה הינה החלת השלטון האיסלאמי, דהיינו ביטול הדמוקרטיה בסופו של התהליך.

• כניסה לאש"ף המזוהה יותר מכל עם התפנית האסטרטגית (שהתבררה כטקטית) של הפלשתינים ביחס לישראל. בכירים בחמאס אינם מסתירים את חתירתם להשתלט באופן מוחלט על אש"ף, מוסדותיו ומשאביו על-מנת לזכות בלגיטימיות הייצוג הבלעדי של העם הפלשתיני ולהחזירו לדרך העימות המזוין תחת דגל הג'יהאד.

• נכונות להכיר בהסכמים שנחתמו עם ישראל ע"י אש"ף והרשות הפלשתינית. לכך נוסף סייג "קטן" אחד שנוסחו: "כל עוד אין הדבר עומד בסתירה לאינטרסים הלאומיים".

• הכרה פומבית בישראל כ"עובדה קיימת", אך לא בזכות קיומה של ישראל.

• הסכמה מותנית להפסקת אש זמנית ("הודנה" או בדרגתה הנמוכה יותר "תהדיאה") עם ישראל. מטרתה המוצהרת - בלימת האופנסיבה של האויב, "מנוחת הלוחם" והכשרת הקרקע לסיבוב העימות הבא בתנאים טובים יותר.

• הברית האסטרטגית עם אירן וחיזבאללה, על אף המחלוקת הדתית הקשה בין השיעה לסונה, המוצאת ביטוי בעירק בהקזת דם הדדית ויומיומית בין שיעים לסונים.

• נכונות לקבל כספי סיוע מהמערב "הכופר", כולל מארה"ב, עבור הרשות הפלשתינית. כסף זה עושה דרכו גם למוסדות החמאס המטיפים לג'יהאד ולמהפכה האיסלאמית העולמית.

• הנכונות להידבר עם "השטן", רוסיה, על-מנת להסתייע בה כדי לפרוץ את המצור הבינלאומי על ממשלת החמאס. ח'אלד משעל ביקר במוסקבה מיד לאחר הבחירות לפרלמנט, בהן ניצחה החמאס, למרות ההיסטוריה עקובת הדם של רוסיה במאבק נגד הכוחות האיסלאמיים בצ'צ'ניה ובאפגניסטן.

• שיתוף פעולה עם "הדור הצעיר" המיליטנטי ב'פתח' בשנים הראשונות של האינתיפאדה נגד השחיתות ברשות הפלשתינית. היעד הנסתר היה העמקת השסעים הפנימיים בתוך ה'פתח' על-מנת להחלישו.

• קבלת "מסמך ההסכמה הלאומית". ה"עוקץ" - דרישת החמאס לראות במסמך (ע"פ פרשנות החמאס) את מקור הסמכות המדיני היחיד של העם הפלשתיני, דהיינו - ביטול שאר החלטות אש"ף והרשות הפלשתינית בנושאים המדיניים.

תנועת החמאס, בניגוד לדברי ההרגעה של אבו מאזן, אינה הופכת בהדרגה למפלגה פוליטית בתהליך שיביא להחלדת כלי הנשק שברשותה. נהפוך הוא, מארגון טרור, שלו תשתית אזרחית תומכת ענפה, הלוחם על ייצוג פוליטי, הייתה תנועת החמאס למפלגת השלטון המוסיפה להחזיק בידיה זרועות טרור. ישראל תצטרך להתמודד לא עם "ארגון טרור", אלא עם "מדינת טרור", החותרת לגייס את העולם הערבי, ומה שהיא מגדירה כ"פלשתיני הפנים", להגשמת היעד של "שחרור כל פלשתין מהים לנהר". הכרה ישראלית בממשלת האחדות בתנאים הנוכחיים, וללא הכרה מפורשת בזכות קיומה של מדינת ישראל, תסייע למימוש "תוכנית השלבים" של החמאס, ועלולה להעמיד את ישראל באתגר ביטחוני ומדיני חמור שבעתיים בעתיד.