ספרו החדש של ארי דה לוקה "בשם האם" ראה אור באיטליה בספטמבר 2006. בימים אלו ראה הספר אור "בספריה הקטנה", בעריכת מנחם פרי ובתרגום מאיטלקית ע"י מרים שוסטרמן- פדובאו.
את סיפור לידתו של ישו כותב דה לוקה בשם האם, וזה בעצם החידוש בתפיסה. מרים, האם היולדת הצעירה מספרת אותו בעצמה, היא מתארת את חווית ההיריון והלידה, ואחר-כך את חווית הלילה הראשון עם בנה שהוא רק שלה, בעוצמה רגשית ופיוטית.
הבשורה עלפי מתי, לוקס ואפילו ישו, מבטאות כולן אג'נדה גברית, הסופר האיטלקי הפליא כאן את קוראיו, היהודים והנוצרים כאחד, בכתיבתו, שהיא אנטיתזה גברית, ונתן את הזכות האלוהית לחנוך את החיים בשם האם. את סימן הצלב, וכל המשתמע מהסימבוליקה שלו הפקיד בידי האב.
בגרסה האיטלקית שתי הממים הנמצאות בשם של מרים מופיעות על עטיפת הספר, אולם בגרסה העברית הן נמצאות בפנים הספר. המם הראשונה היא בהריון, ואילו המם השנייה סגורה וסתומה מכל צד. אלו שתי צורות מנוגדות האחת לשנייה, האחת פותחת והאחרת מסיימת (מ-ם).
בגרסה העברית ציור העטיפה הוא של ג'ורג'יה אוקיף, אמנית אמריקנית נפלאה, הידועה בציורי הפרחים הארוטיים שלה. לומר לנו, כמו שבפרח ישנה הפריה דרך הרוח, כך גם אצל מריה, אין התערבות של גוף זכרי בגוף נשי, ההריון נעשה ע"י בשורת המלאך, הרוח נכרכה סביב מותניה, טיפסה עליה בלי להסיט את שולי שמלתה, והותירה זרע ברחמה. הפרח הוא גם סמל לבתולה, מריה אם כן אינה זרה לטבע, הזרעתה נעשית ברוח, כמו הפרחים.
בהתכתבות ספרותית עם סיפורי המקרא מוצאים הקשרים ישירים ועקיפים, סיפור לידתם של גיבורים, חשובים, משפיעים ובעלי שליחות מיוחדת, אינו פשוט כלל ועיקר. הוא כרוך בנס, בביאה לעולם לא פשוטה, לא כדרך הטבע, לרוב הוא מלווה בקשיים ובתפילות, בהתגלות אלוהים, בדיבור איתו, ובהבטחה, כי אותו ילוד יוקדש לשליחותו האלוהית, ואמו יולדתו תהיה אחראית להקדשתו לאלוהים, ולהפקעתו ממשפחתה.
כזה הוא סיפור המלאכים הבאים לבקר את אברהם אבינו, ואף לבשר לו על לידת יצחק, בנו לעתיד, אף סיפור שמואל הנביא, הוא סיפור הקדשתו לנביא, אשר מסופר בעזרת תפילת אמו, חנה. ודוגמה נוספת היא סיפורו של שמשון הגיבור, שתפקידו להושיע את עמו מיד פלשתים. ההבדל המשמעותי בין סיפור לידתו של ישו לסיפורי המקרא הוא בעובדה בסיסית אחת ועקרונית, אמהות המקרא היו כולן נשואות לאיש, ואילו מריה היתה בתולה.
בספרו של לוקה, מעניין הוא גם הקשר הרגשי בין מרים ליוסף. בתחילת הספר, כשהיא כבר בהריון והם רק מאורסים, היא מגלה לו על התעברותה. משמעו של הדבר, כי חייה בסכנה, והחברה תסקול אותה. הריונה של מרים הוא מחוץ לחוק, ויוסף באהבתו אליה ובנאמנותו מחפש פתרון למצב. פתרון עוקף חוק.
יוסף מלווה את מרים לאורך כל הדרך תרתי משמע. הם עוזבים את הגליל לטובת בית-לחם ביהודה, לרגל מפקד האוכלוסין הרומי, תומך בה באהבה ורכות, דואג לה, ומנסה להקל עליה את משאה. מבחינה זו יוסף שותף לחווית הבשורה של אשתו, ומחכה בסבלנות עד שימלאו ימיה, כדי לא לחלל בבשרו את רחמה. הוא מופיע כאן כצדיק . מציל את מרים פעמיים. את חייה ואת חיי עוברה.
הזוית המעניינת הנוספת בספרו של ארי דה לוקה היא זאת המעמידה את מרים בקונפליקט של האם, הנערה הצעירה היולדת לבדה בלי מיילדת או עזרה של קרובים, וצריכה בחושיה הטבעיים לדעת כיצד לנהוג, אם טרייה המתקשרת לרך הנולד, באותו לילה באינטימיות גדולה. ואין זה פלא כי את שיא החוויה הזאת תיאר הסופר בשירה המושמת בפיה של מרים. ובין הידיעה, שבקרוב אותו הילד הפרטי שלה יצטרך להיות מוקדש לכלל, לחברה, לתפקיד המיועד לו על-פי המלאך המבשר.
הפרטים כאן מוגדלים על-רקע המדבר הגדול, על-רקע לבדיותה ברפת, כשסביבה רק האתון שעליה רכבה והפר. בחוץ נמצא בן זוגה, שאינו שותף לרגעיה של ההולדת, בחוץ נמצאת כל החברה, השלטון, החוק, המוסכמות.
שיר של מרים
של מי הבן המושלם הזה,
ישאלו ויחקרו את פניו,
של מי הזרע החשוד הזה,
אבהותו של החיוך שלך?
הוא רק שלי, הוא רק שלי,
של שום בשר אחר, הוא רק שלי,
הוא רק שלי, הוא רק שלי
כל עוד יארך הלילה הוא רק שלי,
מי הוא הבן, הכוכב -שביט הזה?
מי הוא החשאי הזה שלי?
שנערה ממעיין סודי
והגיע בימי ערוי היין?
הלא זה רקשלי, הלוא זה רקשלי,
הלילה שמו רקשלי,
רקשלי, רקשלי,
מחר יהיה לו שם אחר, עכשיו הוא רקשלי.
האם מאחלת לעצמה תינוק שלא צריך לעולם כלום. רק לחיות, לעבוד, להתחתן, תינוק שהלוואי שרק הזבובים ירגיזו אותו.
