ארון הבובות בביתה של רופאת הנשים, ד"ר אסנת וקסלר, לא הוצב מעולם בחדר המשחקים של ילדיה. אף כי התאומים חשקו לא אחת, להשתעשע בהן - הסכינו השניים עם "המציאות המרה", שאסור לגעת בבובות, אלא לראותן בלבד.
חמש-עשרה הבובות המקסימות, הניצבות דרך קבע בארון הזכוכית שבחדר האורחים, אינן בובות-צעצוע. אלה הן בובות עתיקות, השייכות לרופאה הגינקולוגית עצמה, שרכשה אותן במיטב כספה.
לאסנת לא היתה, אומנם, ילדות קשה, אך מארון המשחקים שלה נעדרו, דרך קבע, דווקא הבובות, פשוט משום שלא אהבה לשחק בהן.
עולם קסום
"המהפך" ביחסה של אסנת לעולם הבובות התחולל דווקא לאחר נישואיה. כשסיירה יום אחד במרכז הקניות של סוואנה, ג'ורג'יה, שבארה"ב, התעכבה ליד חנות לעתיקות. בקומת הקרקע של אותה חנות גדושה, צדו את עיניה דווקא שבע הבובות שניצבו על הכוננית. היו אלה בובות עתיקות מן המאה התשע-עשרה ומתחילת המאה העשרים, לבושות במיטב האופנה של הימים ההם.
ד"ר וקסלר, שהציצה ונפגעה מעולמן הקסום של הבובות, רכשה אחת מהן - בובה מתחילת שנות ה-40 של המאה הקודמת, שגופה עשוי סמרטוט ועיסת-נייר. תמורת הבובה, בעלת פני התינוק והלבושה שמלת-מלמלה ארוכה, שילמה 80 דולר.
מכאן ועד לרכישת הבובה השנייה היתה הדרך קצרה. זו נמצאה ברובע ג'ורג'טאון בוושינגטון, אף היא בחנות-עתיקות, והמחיר שנדרשה לעלם עבורה הגיע ל-100 דולר. היתה זו בובה עשויה מחרסינה וגבס, כשלראשה פיאה נוכרית.
מאז הפכה רכישת הבובות לתחביבה העיקרי של ד"ר וקסלר, לשעבר רופאת ח"ן ראשית בצה"ל, כשהיא רוכשת אותן במיטב כספה. בשעת הצורך אין היא בוחלת גם בבובות סדוקות. הרופאה הגינקולוגית מצאה להן מזור... ב"בית-חולים" מיוחד לבובות עתיקות, שאותו גילתה בוושינגטון. באותו "בית-חולים" מועסקות נשים זקנות, שהתמחו בתיקון בובות כאלה.
לעיתים היא מסתפקת ברכישת ראש-בובה בלבד. הראש, היא מסבירה, הוא החשוב מבין אבריה של הבובה וגם היקר שבהם. תווי הפנים ועיצובם הם קנה המידה העיקרי להערכתה כיצירת-אמנות לשמה.
בובות בקברים
מן הספרות המקצועית העניפה, שרכשה ד"ר וקסלר, היא למדה כי ימיה של הבובה הם כימי האנושות עצמה. בובות מטיפוסים שונים נתגלו כבר בקברות במצרים העתיקה. בובות רבות, בעלות ידיים ורגליים מתנועעות, נמצאו במיקדשי יוון העתיקה והן עוצבו מחרס, שן ובד. אולם, תקופת הפריחה של הבובה הגיעה רק לפני כ-150 שנה, עם שינוי שיטת ייצורה. עד אז יוצרו הבובות בתהליך איטי של גילוף בעץ, ואילו מאותה עת נתאפשר ייצורן ההמוני. בשיטה התעשייתית יצקו את הראשים בעיסת-נייר ואחר כך טבלו אותם בשעווה. הגוף הופק מבד תפור, ממולא נסורת. לקראת אמצע המאה ה-19 החלו לצקת את ראשי הבובות מחרסינה מעודנת והמציאו את עיני הזכוכית הנפתחות ונסגרות. הגוף נתפר מעור עדין, והחלו להלביש את הבובות במיטב האופנה של התקופה.
עד מהרה הפכו הבובות הישנות, מתוצרת גרמניה וצרפת, לבנות-בית אצל ד"ר וקסלר. כאשר עלתה ארצה, התקינה בביתה שבהרצליה ארון-עץ מגולף והציבה בו גם הבובות שלה. גם כאן המשיכה במסורת רכישת הבובות, אם כי בקצב איטי יותר. מסתבר, שההזדמנויות למציאת בובות עתיקות בישראל הן נדירות למדי. את אלה היא מוצאת, מעת לעת, בסיוריה ב"שוק הפשפשים", במרתפי חנויות ישנות ובעליות-גג של ישישים וישישות, ששמעם מגיע אליה מפה לאוזן. אבל יותר מכל היא נאלצת לרכוש את הבובות העתיקות בסיוריה מעבר לים.
הבובות, בעלות ארשת הפנים הקפואה והמסתורית, אהובות עליה במיוחד. כאלה הן, למשל, אותן בובות בדמות מכשפה, שלראשן, אגב, שיער אמיתי. אבל, כאשר שואלים אותה איזו מן הבובות אהובה עליה במיוחד - היא מצטחקת: "זה כמו לשאול אותי, את מי משני ילדי אני אוהבת יותר!"
