נפילת תפיסת הביטחון

בחודש יולי אשתקד פרצה מלחמת לבנון השנייה. במלחמה זו נפלו בשבי לא רק שני חיילים, אלא בעיקר נפלה בשבי תפיסת הביטחון של הצבא ולפיה באמצעות כוח קרקעי ניתן היה למנוע את ירי הטילים מלבנון.

חטיפת החיילים משטחה הריבוני של מדינת ישראל, ובהמשך הירי המאסיבי של טילים אל עורפה של מדינת ישראל, חייבו את ממשלת ישראל לתגובה. לא הייתה כל ברירה למדינת ישראל אלא להגיב, שכן הפגיעה בריבונותה ובכושר ההרתעה של מדינת ישראל הייתה חסרת תקדים. כל הבלגה הייתה מתפרשת כחולשה וכניעה אימתנית וחסרת תקדים של מדינה ריבונית לארגון גרילה. ההחלטה על יציאה למלחמה הייתה מחויבת המציאות והייתה לה הסכמה מקיר לקיר, מימין ומשמאל של המפה הפוליטית. הייתה זו החלטה הכרחית ובלתי נמנעת בעליל.

יחד עם זאת, דבקות בהתקפה אווירית בלבד, לצד השלמה מוקדמת עם העדר היכולת להשיב את החיילים החטופים בדרך צבאית, היו יכולים להביא לתוצאות טובות יותר למדינת ישראל. תפיסת הביטחון של הצבא נחלה כישלון חרוץ בכך שהצבא לא דבק בעקביות באסטרטגיה של מלחמה אווירית והתפתה להכניס כוח קרקעי לתוך לבנון. הכניסה הקרקעית המחודשת ללבנון הייתה הרת אסון ומיותרת והיה צריך להימנע ממנה בכל מחיר.

נוכח לקחי מלחמת לבנון הראשונה היה זה הצבא שהיה צריך להבין כי כניסה קרקעית ללבנון תקצור כישלון. המסקנות המוטעות העולות כיום בדיעבד, ולפיהן היה צריך מלכתחילה להכניס כוח קרקעי גדול יותר, אינן אלא העמקתה של השגיאה שנעשתה במלחמת לבנון השנייה ואי-למידת הלקחים ממלחמת לבנון הראשונה.

אף אילו היום היו מתרחשים אותם המאורעות שהביאו למלחמת לבנון השנייה, ספק רב אם ניתן יהיה לעצור את ירי טילים מתוככי אוכלוסיה אזרחית באמצעות תקיפה קרקעית, אף אם תהא זו נרחבת ומוקדמת. ספק אם תקיפה אווירית תהא בהכרח פיתרון מכריע ומיידי. עם זאת ברור, כי לא היה נכון משום בחינה להתפתות להכניס כוח קרקעי כלשהוא לתוך לבנון. עד מהרה, הקהילה הבינלאומית לא הייתה נותנת ידה לפלישה קרקעית נרחבת אשר הייתה מתפרשת בעליל כפלישה לא פרופורציונאלית לתוך לבנון. יתרה מזאת, סביר כי, תוצאותיה של פלישה קרקעית נרחבת מעין זו, היו יותר הרות אסון ועקובות מדם אף יותר מתוצאותיה של מלחמת לבנון השנייה.

ניתן היה לטפל אחרת באירועי אשתקד - רק על-ידי הימנעות מהכנסתו של כוח קרקעי לתוככי לבנון ועל-ידי דבקות שיטתית בפגיעה האווירית לאורכה ורוחבה של כל לבנון לרבות על כלל תשתיותיה. אי-הבנת המגבלות והחולשות של הכנסת כוח הקרקעי ללבנון הם שהובילו לתוצאותיה העגומות ביותר של מלחמת לבנון השנייה.

אף היום – כפי שהיה אשתקד, לא ניתן יהיה ליתן כל מענה קרקעי הולם לטילים שמשוגרים הרחק מן הגבול מתוככי האוכלוסיה הלבנונית האזרחית. כל מענה קרקעי של השתלטות וכיבוש שטחים מבוצרים לא רק שהיה מסובך ועקוב מדם, אלא שאף לא יהיה ישים לאורך זמן לטווח הארוך. אכן, התגובה הישראלית אשתקד כשלה כישלון חרוץ וערערה מן המסד ועד לטפחות את אושיות תפיסת הביטחון של ישראל. הצבא לא השכיל לדעת מראש כי תגובה וכניסה של כוח קרקעי נועדה מעיקרה לכישלון במציאות הסבוכה של לבנון החצויה והסבוכה באוכלוסיה אזרחית שמתוכה פועלים במסווה לוחמי גרילה מיומנים.

בבסיסה של הגישה שרווחה לאחר הנסיגה מלבנון עמדה ההבנה וההשלמה כי לאחר 20 שנות מלחמה מתישה ועקובה דם בלבנון, אין חיוניות ברצועת "ביטחון" וכי מיותר לכבוש שטחים. הייתה זו גישה מוצדקת והינה עומדת בעינה אף היום. לא הייתה כל סיבה לשנות גישה זו, אף לא נוכח אירועי אשתקד.

הטעות במלחמת לבנון השנייה הייתה באי–הכנה מושכלת מבעוד מועד של מערך ההגנה וההתקפה האוויריים וזאת מיד לאחר הנסיגה מלבנון. כל זאת מתוך למידת האתגרים החדשים שהתבקשו מהצבא נוכח התבוננות מן הצד וידיעה מודיעינית לגבי התחמשות החיזבאללה בטילים ארוכי טווח. למערך האווירי והמודיעיני של ישראל היו צריכים להיות הכלים המספיקים ליתן מענה הולם לטיפול בירי הטילים ובמנהיגי החיזבאללה. במסגרת אירועי אשתקד, היה ראוי להעמיק את הפגיעה בעומק לבנון לרבות בתשתיותיה. מערך המודיעין של מדינת ישראל שלא השכיל לפגוע במנהיגי החיזבאללה התגלה במלוא ערוותו.

חוסר האונים ליתן מענה מיידי מצד חיל האוויר הישראלי נגד הטילים ששוגרו ללא הרף, הוביל להבנה מוטעית כאילו נכון יותר להכניס כוח קרקעי, וזאת אולי אף מוקדם יותר. הכנסה מוקדמת נרחבת של כוח קרקעי ללבנון הייתה נתקלת באותה התנגדות נחושה ועקובה מדם ולא הייתה מביאה לתוצאות שונות מאילו שקרו בשטח במסגרת מלחמת לבנון השנייה. במוקדם או מאוחר, היינו חוזרים על תסריט מבצע שלום הגליל מבלי שהיו לכך כל השלכות חיוביות על ביטחון מדינת ישראל ועל הגנת עורפה של מדינת ישראל .

במלחמת לבנון השנייה, הדרג המדיני לא טעה; הממשלה אינה מחליפה של הצבא. הדרג הצבאי טעה בהעדר מודעותו ובהעדר הערכתו את מוגבלותו וחולשתו של הכנסת כוח קרקעי ללבנון, בהעדר ההבנה כי כל כוח קרקעי – מאסיבי ומיומן ככל שיהא – אינו יכול לנצח, לזמן הקצר ובטח שלא לזמן הארוך, את המערכה בלבנון.