אסירי תודה

הטון המסיים של פסגת שארם א-שייח היה אומנם אופטימי. בסיום הישיבות נשמעו צלילי התקווה לשיתוף פעולה אזורי, וחיוכיו של ראש הממשלה נצפו גם ממרחק רב. אהוד אולמרט, היישיר אז מבט לעם הפלשתיני והבהיר כי לישראל אין כל כוונה להכתיב את אורח החיים ברשות. באותה נשימה, הוא חיזק את יו"ר הרשות הפלשתינית, אבו-מאזן, הביע בפניו את רצונו לפעול יחד כדי לחתור לפתרון מדיני, וקרא למנהיגי האזור לתמוך במאמציו להביא לחידוש המשא-ומתן בין ישראל לרשות.

ואז הגיעה ההברקה: במטרה לחזק את אבו מאזן ו"כמחווה של רצון טוב", גילה אולמרט בנאומו כי החליט על מהלך של שחרור אסירים יזום: "החלטתי היום כי בכוונתי להביא בפני הממשלה בישיבתה הקרובה, הצעה לשחרר 250 אסירים חברי הפת"ח שאין דם על ידיהם, תוך התחייבות שימנעו לעסוק שוב בטרור".

בהמשך להודעתו של אולמרט, כינס משרד המשפטים (רביעי, 4 ביולי), דיון מיוחד אשר עתיד היה להכריע את זהותם של אסירי הפת"ח שעתידים להשתחרר. הדיון, בראשותו של מנכ"ל המשרד, משה שילה, התקיים בהשתתפות נציגים מטעם משרד הביטחון, משרד ראש הממשלה, השב"כ, צה"ל, המשטרה ושב"ס. ארבעה ימים מאוחר יותר, (ראשון, 8 ביולי), אישרה הממשלה את שחרורם של 250 האסירים. הצעת ראש הממשלה אושרה ברוב גדול, פרט לשבעה מתנגדים: ארבעת שרי ש"ס, שאול מופז, ושני שרי ישראל ביתנו - יצחק אהרונוביץ ואביגדור ליברמן, שנעדר מסיבות אישיות.

הפלשתינים, ככלל, מאוחדים בדרישתם מישראל כי יש לשחרר מיידית את כל האסירים הביטחוניים שנשפטו על עבירה קלה כבחמורה. בראייתם, מדובר באסירים פוליטיים שנידונו שלא כדין בבתי המשפט הישראלים. הפעילות במסגרתה הובאו האיסרים לדין, נתפסת בעיניהם כמייצגת מאבק צודק נגד "כיבוש בלתי חוקי של אדמת פלשתין", ולפיכך, הם טוענים, "בתי המשפט הצבאיים והאזרחיים נעדרים כל סמכות חוקית לשפוט את 'לוחמי החופש' הפלשתינים".

הבעיה היא אצלנו

הטענות הפלשתיניות אומנם מוכרות לכל אוזן ישראלית, ובעוד הפלשתינים נותרים איתנים בגישתם, דווקא ישראל היא זו שמשנה גישתה. נראה כי סוגיית שחרור האסירים הפכה לאחרונה לכלי פוליטי בידי בכירי הממשל. הרטוריקה שעולה לאחרונה מפיהם של הקברניטים, הפכה את אסירי הטרור למעין "קלפי מיקוח" או כלי לחיזוק מעמד פוליטי. ראש הממשלה, אהוד אולמרט, מעוניין עתה לחזק את אבו מאזן, ובכך גם לחזק את מעמדו בקרב הפלשתינים, וזה למעשה מקור נכונותו לשחרורם של 250 אסירים. ככלל, היעד של אולמרט נכון בהחלט, אך הדרך - היא כבר שגויה מיסודה.

הכלואים בישראל הינם פעילי טרור שנשפטו על-פי דין. הם אינם קלפי מיקוח בידי מערכת הביטחון; הם אינם "סחורה בידי הרוכל". חלקם נכלאו בשל מעשה רציחתם של אזרחי ישראל, אחרים בשל שיתוף פעולה וניסיון לרצח. הם נידונו למאסרי עולם בשל מעורבותם בטרור ונידונו לריצוי עונשם. הם כאן, משום שמערכת המשפט מימשה את כוחה החוקי בישראל.

השימוש באסירים ככלי לחיזוק מעמד פוליטי, משדר אם כן מסר שגוי לצד השני, אך חמור מזאת, משדר מסר מוטעה כלפינו, מסר אשר עלול לפגוע בחוסן הישראלי פנימה. שחרור אסירים בקלות דעת, עלול לפגוע בעזות רוחם של החיילים. מדוע חייל צה"ל יסכן נפשו, מדוע יהיה הוא מוכן לשבת על כסא גלגלים לאחר שנפגע בעת מבצע מעצרים, אם ידע הוא כי אותו מחבל שנעצר, שוחרר עתה - לא כאילוץ אלא כמחווה - לא כהכרח, אלא כמטבע העובר לסוחר - וזאת במטרה לחזק את מעמדו הפוליטי הרעוע של הצד השני? ; "מדוע", עשויים חיילי צה"ל לשאול עצמם, נסכן את גופנו במאבק למעצר מבוקשים, בעוד הממשלה מחליטה בהינף יד על שחרור מאות מהם, רק במטרה לחזק את מעמדו של אולמרט בעיני העולם הערבי, וכחלק מטקטיקה מוכרת של ספינים תקשורתיים?

על הממשלה מוטלת החובה לשכנע את הציבור הישראלי כי שחרור מחבלים הוא בבחינת קריעת ים סוף עבורה; עליהם החובה לשכנענו כי שחרור רוצחים, האוחזים בדם נפשות ישראל, הוא הכרחי, הוא נדרש; וכי אין זה תוצר של מחשבת רגע.

כ"אילוץ", לא כשיטה

עם כל הכאב צריך להדגיש, כי אין לשלול על דרך העיקרון שחרור אסירים כחלק ממהלך כולל. יש לעשות כן בהימצאה של סיבה הגיונית. על-פי קו מחשבה זה, אין לשלול על הסף שחרור אסירים פלשתינים כחלק מעסקה לשחרור חיילינו השבויים. אלה, כנראה, כללי המשחק האזוריים ולנו אין אלא לשחק בהם בהתאם. אלא שאילוץ לחוד, ויוזמה פוליטית לחוד.

במעשיה, שוחקת הממשלה את כוח ההתרעה הישראלי והופכת את סוגיית האסירים לשאלה מסחרית מעיקרה. אם ישראל מוכנה לשחרר 250 אסירים עבור אבו מאזן, יקשה הטוען, מדוע שלא תשחרר את כולם כדי לחזק עוד יותר את יריבי החמאס המשובעים?

על הממשלה מוטלת אפוא האחריות לקיים דיון ציבורי אמיתי ביחס לשחרור האסירים. ממשלת ישראל תנהג נכונה לו תימנע מקלות דעת בעניינם של האסירים הפלשתינים, תדבק עמם במיצוי הדין הראוי חוקית ומוסרית, ותפגין את הייסורים הכרוכים בשחרור מחבלים טרם עת. אל לנו להצטייר כמי שיכולים בהינף יד להורות על שחרור מאות פעילי טרור, כאילו היה זה מעשה חולף. בכך, אנו רק יוצרים תקדים מסוכן.