נקודת ההנחה היא שלא כל מי שמתחיל לקרוא את המאמר - גם מסיים אותו. אם כך, אולי כדאי שנתחיל דווקא מהסוף, ונציג את עיקרי המסקנות. אחרי מסע בן שבוע ויותר, שעיקרו איתור חומרי הסברה צבאיים אודות הכפר הפלשתיני בילעין - חזרנו בידיים ריקות וללא כל תגובה. נראה כי בצה"ל עוסקים בהסברה בלא להבין את משמעות המונח. וזה לא מסובך: חמש אותיות, שתים מהן אפילו דומות: ה-ס-ב-ר-ה. אחרת, כיצד תסבירו את העובדה, שכל פנייה לקבלת נתון בסיסי הופכת למלחמת עולם שלישית. הפעם זו הייתה כבר רביעית, אבל מי סופר.
הקדמה
1. לאחר שלא מצאנו כל נתון או תמונה אודות הכפר בילעין ברשת האינטרנט, פנינו לדובר צה"ל וביקשנו: "חומרי רקע": תיעוד, תמונות, מספרים, נתונים - כל מה שהם רק יכולים לספק בכתב על הכפר הפלשתיני. המטרה: לנסות ולהתמודד עם טיעוניהם של אנשי השמאל המאשימים את צה"ל ב"אלימות מכוונת".
2. אחרי עשרה ימי המתנה - צה"ל לא מגיב. הוא אכן מצלצל, מעדכן, מתרץ, אבל תגובה - אין.
משמעויות
3. בצה"ל רואים במושג "נתונים" עול כבד שיש להסירו מיידית. כל דיבור על מספרים, טבלאות, תיעוד, פילוחים, היסטוריה - מוצא מייד כתף קרה ובלתי חברותית, מוצא מיד חוסר תיאום והעדר תכנון פנימי. "מה זה כבר משנה כמה קטיושות פגעו בישראל", אמר לי השבוע אחד הקצינים במערכת. "מה שהיה - היה. זה היסטוריה". הנה לכם, משל לעתיד לבוא.
4. דובר צה"ל אינו מאמין בהפצת תוצרי התיעוד המבצעי - לאתרו שלו! הוא אינו מנצל את הבמה שהוא עצמו בנה כדי לשגר את המסר באופן מועיל ויצירתי. לשיטתו, יש להעביר את הנתונים "אך ורק לעיתונאים הנמצאים ברשימת התפוצה", כלשון אחד הקצינים. חלק מקציני השטח, כלל לא יודע כי ניתן להעלות נתונים לאתר הבית. ואנחנו נשאל: הייתכן?!
5. חוסר שיתוף פעולה בין קציני הפיקוד: חומרים אינם עוברים בין מחלקה למחלקה; הדברים נופלים בין הכיסאות. אחרת, כיצד תסבירו כי לכמה מהם לוקח יותר משבוע ימים - זמן שהספיק לבריאת העולם (כולל מנוחה) - כדי לשלוח כמה קבצים פשוטים המתעדים בתמונות את המתפרעים בבילעין?
6. משיחות שקיימנו עם קצינים במערכת, עולה כי רבים מהם מודעים לחוסר האסטרטגיה הצבאית ביחס למאגרי מידע, לאיסוף תמונות ודרך הפצתן, אך יחד עם זאת - מטילים את האחריות על "אנשי המטה", ובכך מנציחים מעגל של חוסר-מעש כרוני.
7. עשרה ימים עברו מאז ביקשנו מדובר צה"ל לקבל חומר רקע על הכפר הפלשתיני בילעין. כל יום נאמר לנו כי "התגובה תגיע", כי "היא בדרך", כי "כבר שולחים". אלא שלא דובים ולא יער. התמונות שביקשנו - עדיין שם, אם הן בכלל קיימות. הנתונים שאמורים להיות מתועדים, כחלק מתיק הסברה כלשהו, אינם קיימים בחטיבה. המסקנה המתבקשת: לצה"ל עצמו אין מידע אשר חובה עליו לתעד.
8. הקצינים, רובם ככולם, מכירים במחדלם, אך מתרצים זאת ב"שיפור אפשרי בעתיד". רובם ככולם אינם מספקים הסברים מדוע עד כה צה"ל לא דאג לפרסם נתונים מסודרים, להפצת תמונות הסברתיות, ולסייע למערך הדוברות בתפוצות. כולם משננים את אותו הטקסט: "אתה צודק, אבל אנחנו עם הפנים קדימה".
9. מסקנה: מודל נטילת האחריות המקצועית - אינו קיים. בראייתם, הכישלון שייך לעבר, לא לעתיד. הנכשל - הוא הממשיך.
10. נגד צה"ל קיים איום הסברתי הפוגע בתדמית חייליו, בתדמיתה של מדינת ישראל כולה. צה"ל לא עושה דבר כדי להגן על עצמו, גם אם הדרישות לכך נמוכות בעליל.
11. ומכאן נשאל: מה אם הפנייה לקבלת חומר הייתה מגיעה מעיתונאי זר? מכתב חדשות גרמני, איטלקי, שוודי, או אמריקני?; אם אחד מהם היה צריך להמתין עשרה ימים שלמים לקבלת מידע - האם לדעתכם הוא היה מפרסם את כתבתו בכל זאת? או אולי מקפל תיקים ובורח?
ולדיון עצמו
רבות דיברנו בעבר על משמעות ההסברה, על דרכי הפעולה, על המנגנונים המומלצים. אלא שאם עד כה ניתחנו את המסגרת המהותית, אם עד כה בחנו את המעגל המושגי, הגיעה העת כי נחקור את המסגרת הקונקרטית.
כדי לדעת האם מערכת ההסברה של צה"ל אכן מתפקדת, כפי שטוענים בכיריה, החלטנו לבצע "מחקר קטן"; לקחת סוגיה ביטחונית אחת, אחת בלבד, ולראות כיצד היא באה לידי ביטוי הסברתי בתקשורת. רצינו לדעת מה היה מעלה בחכתו הגולש הממוצע, באם רק היה מעז לנבור במידע שעל הרשת.
היעד הראשון: בילעין - וההסברה הישראלית
בילעין הוא כפר פלשתיני הנמצא מערבית לרמאללה ומזרחית להתנחלות מודיעין עילית. בכפר חיים כ-1,600 תושבים, המתפרנסים בעיקר מעבודת החקלאות. תוואי גדר-הביטחון מותיר מחוץ לכפר 60% מאדמותיו, וכ-70% מאדמותיו החקלאיות.
אך למה דווקא בילעין, תשאלו? מאז מחודש ינואר 2005, מנהל הכפר מאבק עיקש נגד גדר-הביטחון. מידי יום שישי, קבוע כזריחת השמש, מגיעים לאזור הגדר ישראלים פעילי שמאל רדיקלי, אנרכיסטים, פעילים בינלאומיים התומכים במאבק הכפר, ואליהם מצטרפים פלשתינים בני המקום. האוטובוסים יוצאים מאותה נקודת מוצא, ואין צורך במידע מודיעיני מוקדם, כדי לדעת מה כוונות המפגינים: רעש, פרובוקציות, תשומת לב תקשורתית.
לא אחת, ההפגנה השקטה הופכת לנקודת רתיחה של אלימות. חיילי צה"ל ניצבים מחד, מפגינים נעמדים מאידך, והתמונות מספרות את השאר. אלא שכאן בדיוק טמונה הבעיה. "התמונות" הן אלה שנותרות עמנו להיסטוריה, והן אלה שמספרות סיפור, יוצקות עלילה. אז האם התמונה אכן דוברת אמת?
פעילי השמאל רואים במאבקם מפעל חיים. מידי שבוע נשמעות טענות בדבר אלימות מכוונת מצד החיילים, ובמקביל מופצות תמונות המתארות "פגיעה בחפים מפשע", כמו גם "התעללות במפגינים שקטים". זו הייתה נקודת ההנחה שלנו טרם נכנסו לעומק הבדיקה. ידענו כי הטענות קשות במהותן. אז האם חיילי צה"ל אכן פוגעים במכוון במפגינים תמימים? האם צה"ל עובר על החוק? יצאנו לבדוק מה בצה"ל טוענים מנגד. ומה טוב יותר מאשר לשוטט ברשת ולאתר מידע?
מקור ראשון: מנוע החיפוש "גוגל"
מן המפורסמות הוא שמנוע החיפוש של "גוגל" הפך לכי עזר ראשון במעלה לכל דורש מידע. משם המחקר מתחיל. מילת קוד אחת - והמידע זורם כמים. כניסה למערכת, וחיפוש המונח "כפר בילעין" יציג לגולש כ-9,500 תוצאות. בין התוצאות הראשונות, תמצאו כתבות שכותרתן: "בולעים אותך בלעין"; "הצבא שרף בית בבילעין"; "פצועים בעימותים"; "מגזין הכיבוש"; "בילעין חביבתי"; "הם לא אנרכיסטים"; "פרש - הזדהות עם המאבק".
מקורות המידע היו מגוונים. אכן, הם מתבססים על אתרי שמאל מובהקים, אחרי הכל, הם אלה שאחראים על הפצת המידע והנתונים. ביניהם היו האתרים: "בצלם", מחסום, הגדה השמאלית, שלום עכשיו, האוזן השלישית, אתר IMC, ורבים אחרים. עברנו כתבה-כתבה. בסך-הכל חיפשנו את עמדת צה"ל, תגובה, תמונה, משהו, כל דבר שיסייע בידינו להביא נכונה את עמדת המערכת. כן, חיפשנו סנגוריה.
אחרי בדיקתן של עשרות כתבות, יצאנו מאוכזבים. עמדת צה"ל ריקה מתוכן. למעשה - היא לא קיימת. "האמת" היחידה שקיימת ברשת, היא עתה "האמת האנרכיסטית". אין אף לא נתון אחד נגדה. אף לא תיעוד, ולו בודד, של פעילים המפגינים באלימות. וזו הבעיה: בשיחות שקיימנו עם קצינים בצה"ל, הוצגה בפנינו הבעייתיות של הטיפול המבצעי בהפגנות מסוג אלו.
למען כנות הדברים, גם אם מדובר בעמדה סובייקטיבית לחלוטין, דיי השתכנעתי בצדקתו של צה"ל. "המפגינים מביאים את החיילים לנקודת הקצה, מביאים אותם להגיב, לא עונים לקריאות, מתעלמים מהחוק ועושים כרצונם, מתוך כוונה שהרוחות יתחזקו לכדי אלימות". כך הסביר באוזננו אחד הקצינים שמעורבים בפעילות השוטפת באזור. וכאמור, אנחנו מאמינים לו. אלא מאי? לטיעוניו - אין תיעוד. בכך, הוא מרוקן מתוכן כל עמדת נגד.
למרות הכל, לא אמרנו נואש. המשכנו לחפש את עמדת צה"ל באשר להתרחשויות האלימות. אחרי כמה עשרות כתבות, מצאנו באחת הכתבות של עיתון הארץ, וליתר דיוק בפסקה האחרונה שלה, את הדברים הבאים: "צה"ל מסר כי להפגנה הגיעו כ-400 בני אדם, שניסו להגיע לתוואי הגדר. כוחות צה"ל, בניסיון להרחיקם מהאזור, זרקו שני רימונים, אולם לא נודע על נפגעים". זו לשון הדברים. סוף-סוף תגובה אחת של צה"ל. גם זה משהו.
היעד הבא: אתר צה"ל
אכן, מי שנכנס לחפש חומר רקע על בילעין, ובוחר במנוע החיפוש של "גוגל", יחשוב שהצדק עם המפגינים, בעיקר אם מדובר בעיתונאי זר, או באיש חוץ שאינו מכיר את האירועים מקרוב. את עמדת צה"ל הוא הרי לא יישמע. אם כך, מה טוב יותר מאשר אתר צה"ל עצמו? מקור המידע הרשמי מטעם צבא ההגנה לישראל.
ההפתעה לא הייתה גדולה: הקשת מילת המפתח "בילעין", מביאה לגולש שלוש תוצאות בלבד. 3 תוצאות. ש-ל-ו-ש. ואם כבר העלנו משהו בחכתנו, ראוי כי ניתן לו ביטוי.
1. הכתבה הראשונה ברשימה, עוסקת בסיכול חדירת מסתננים לעורף ישראל. בגוף הטקסט נכתב בין היתר, כי "במהלך הפרת סדר שהתרחשה סמוך לתוואי הגדר בכפר בלעין, מערבית לרמאללה, נפצע לוחם היחידה המבצעית של שירות בתי הסוהר באורח קל בראשו מאבן שנזרקה לעברו על-ידי המפגינים. הלוחם טופל במקום, פונה לבית חולים ואחר-כך שוחרר ליחידתו". אכן, המידע עוסק בבלעין. הוא אומנם לא קשור לכותרת, אבל גם זה משהו. למי שתהה לתאריך: המידע מתייחס ל-28.04.2005.
2. הכתבה השנייה מתייחסת לפציעתו של חייל צה"ל אשר נפגע בעינו מאבן שנזרקה לעברו, על-ידי אחד המפגינים. התאריך: 5 ליוני - 2005.
3. הכתבה השלישית (והאחרונה) מתייחסת לאחד ביולי, גם הפעם: שנת 2005. הכותרת: "כ-200 מפרי סדר תקפו חיילי צה"ל בהפגנה אלימה". מעבר לזה - אין דבר.
הנה כי כן, אתר צה"ל, מקור המידע הרשמי של צבא ההגנה לישראל, כולל 3 כתבות בלבד שמסקרות את מכלול האירועים הביטחוניים בכפר בילעין. שנתיים של עימותים, שנתיים של הפגנות, שנתיים של נפגעים, אלימות, האשמות, והמענה ההסברתי: 3 כתבות, שלמעשה הן הודעות לקוניות מטעם חטיבת דובר צה"ל. אפילו על מיקומו הגיאוגרפי של בילעין, לא מצאנו חומר מסודר.
היעד הבא: תמונות
אם מידע כתוב לא הצלחנו להשיג, אז אולי נמצא את הנחלה דווקא בתמונות. "תמונה", הרי "שווה אלף מילים". האם נמצא תמונה אשר עשויה לספר את הסיפור מנקודת המבט של צה"ל? האם נמצא תמונה אשר תנציח את ההפגנות האלימות, את "האליבי" לשימוש בגז מדמיע או בסוסים זועמים?
חזרנו למנוע החיפוש "גוגל". אכן, גם באיתור תמונות הוא יעיל. מילת המפתח: בילעין. מספר התוצאות: 209. התמונות, רובן ככולן, נמצאו ברזולוציה נמוכה. כצפוי, המקור לתמונות הואאתרי השמאל. מרביתן מתעדות את המאבק עם החיילים. באחת התמונות נראית ישראלית בוכייה, אוחזת ביד חברתה אשר נלקחה על-ידי כוחות הביטחון. מאחור, שובל עשן, "דגלי פלשתין", ועשרות שלטים. חיפשנו את צה"ל, חיפשנו - ולא מצאנו. התמונות רק מוסיפות ומזיקות לו. אז החלטנו, שוב, לחזור לאתר הרשמי ולחפש שם. מילת המפתח: בילעין. מספר תוצאות חיפוש: אפס. 0. לא-כלום.
היעד האחרון: דובר צה"ל
כמוצא אחרון, ב-2 ביולי 2007 - פנינו לחטיבת דובר צה"ל וביקשנו לדעת מי הגורם האחראי על הדוברות של בילעין. מי יכול לתת תשובות לשלל השאלות. כמקובל, הפנייה הייתה רשמית. אפילו לא לחצנו בזמן. להפתעתנו הרבה, בצה"ל סירבו בתוקף להשיב לשאלתנו, והתנגדו לומר מי במערכת הוא שאחראי על הטיפול הדוברותי של בילעין. אכן, הדבר תמוהה בעליל. לא ביקשנו סודות מדינה, גם לא מידע אודות הגרעין. "מי הוא שאחראי על ההסברה?". שאלה פשוטה.
לאחר שנכנענו פעם נוספת, ביקשנו לקבל חומרי רקע אודות כפר בילעין: לדעת מה עמדת צה"ל ביחס להפגנות, לקבל נתונים אודות המתפרעים, לדעת יותר על מאבקם של האנרכיסטים. יותר מזה: ביקשנו לקבל תמונות מיחידת הצילום הצבאית, תמונות שמתעדות את המתפרעים. הדגשנו חזור והדגש: איננו דורשים צוות חשיבה ונוסחים חדשים, אלא חומר קיים. אחרי הכל, אם מידי שבוע נערכת הפגנה בכפר הפלשתיני, הכוללת עימותים עם כוחות הביטחון, אך טבעי הוא שמערך הסברה יערך הסברתית. זה הרי ייעודו.
כאן, נתקלנו בשיא חדש. עבר יום, עברו יומיים, עברו שלושה, עברו ארבעה, עברו חמישה, עבר שבוע, הגענו לעשרה ימים שלמים - ומצה"ל - אין תגובה. קצינים במערכת הסבירו כי "קיים קושי לאתר את החומרים", וכי הם "פנו ליחידות שונות במטרה לאגד את הנתונים הקיימים". אם כן, צה"ל, מערכת צבאית שלמה, מערך "הסברה משומן", אינו מצליח לאתר נתונים, שכבר אמורים להיות קיימים בידיו.
נראה כי הכישלון הוא כישלון תפיסתי. הוא כישלון בעצם הראייה האסטרטגית של המערכת ההסברתית. קשה לעכל, אבל לצה"ל אין נתונים ומידע אודות הפעילות שלו עצמו. קצינים במערכת לא הצליחו להסביר, ולו במעט, מדוע במהלך שנתים של הפגנות קבועות, מידי שישי, לא פרסמו בדובר צה"ל יותר מתגובה וחצי, וגם היא שייכת לשנת 2005. הקצינים היו נבוכים למשמע השאלה: מדוע התמונות אינן ברות השגה? ומדוע הן הופצו רק לעיתונאים, שגם כך לא עשו בהן שימוש? עד כמה קשה להעלותן לרשת? מדוע המידע היחיד ברשת, אפילו מידע גאוגרפי אודות בלעין, נמצא אך באתרי שמאל קיצוני? ויותר מזה: מדוע לוקח ל"מערכת משומנת" יותר מעשרה ימים ! להשיב לשאלה פשוטה?
סימפטום של מערכת שלמה
לצורך הגילוי הנאות, יצוין כי בעברי שירתי בחטיבת דובר צה"ל. אני אף נהנה להיות איש מילואים בהווה. זו חטיבה עם אנשים נפלאים, חברים טובים. אלא שנראה כי צה"ל נרדם בשמירה, נכשל בתפקידו, ואם כך, חובה עלינו לומר זאת בקול זעקה ברורה; חובה עלינו כי נאמר דבר אמת, גם אם קשה הוא לנו. למחדל ההסברתי - הרי השלכות קיומיות על עצם הלגיטימציה של מדינת ישראל בעיני העולם.
בשיחה שקיימתי עם אחד הקצינים, נאמר לי המשפט הבא: "איני מבין מדוע אתה שואל דווקא על בילעין... הרי בכל שאר התחומים אין לנו מידע מסודר..למה דווקא בלעין?". וזו, גבירותי ורבותי, עיקר הבעיה. אולי לב ליבה. בילעין היא רק מקרה אינדיקטיבי. מקרה אחד, ותו לא. זרקור על מערכת שלמה.
הקצונה הבכירה בחטיבת דובר צה"ל מודעת לבעייתיות בכישלון תפיסת המידע. "אני מסכים איתך. אין סיבה ברורה מדוע לא עשינו את זה עד היום, אבל אנחנו עם פנינו קדימה", אמר לי אחד הקצינים הבכירים. אלא שכאן ראוי כי נשאל: אם כולם מסכימים כי יש פה כישלון אסטרטגי-תפיסתי, אם כולם מכירים בבעייתיות של ההתנהלות ההסברתית - מדוע אף לא אחד מקים קול זעקה? מדוע אין מי שיוביל שינוי בראייה ההסברתית? מדוע אין מי שנוטל אחריות, ומותיר את המפתחות על השולחן?
