שביתת המורים נמשכת ובתור ממתינה שביתת המרצים באוניברסיטאות. הצדדים הניציים נלחמים כגלדיאטורים בזירה, והציבור אדיש מאי-פעם. השיח הציבורי, אם ניתן בכלל לכנותו כך, סובב סביב נושא השכר של המורים, ולמרבה הצער לא סביב הסוגיות המהותיות.
מערכת ההשכלה והחינוך בישראל נמצאת על סף - פשיטת רגל, אם לא מעבר לכך. ארגוני המורים נלחמים על עוד תוספות לשכר המורים שהוא ביזיון במלוא מובן המילה, אך גם על דמותה של מערכת החינוך. לזאת, הציבור לא נותן את דעתו, ולמען האמת, רבים רואים במערכת החינוך כשמרטף הזול ביותר. עוד יתברר, בעתיד הלא רחוק, ששתיקתו של הציבור הרחב היה אסון עבור ילדי ישראל. כדי שהציבור יבין את גודל הקטסטרופה, יובאו בהמשך כמה מן המחדלים העצומים של מערכת החינוך. יש לקוות, אם כי אלה חלומות באספמיה, שסוף-סוף, הציבור יתעורר וידרוש את המגיע לו.
1) מערכת החינוך העל-יסודית הפכה לבלתי רלוונטית לחלוטין במציאות של היום. במקום שמערכת החינוך תוציא תחת ידיה את התוצר הטוב ביותר, היא ממשיכה לגדל דור שכל ייעודו ציון. הזכאות לבגרות היא העיקר ולא מה לומדים. ציון עובר במקום תכנים, מכירת אשליות של "בגרות לכל" במקום למידה אפקטיבית. מנהלים אחוזי טירוף ואמוק, כוססים את ציפורניהם מה תאמרנה הבריות אם אחוז הזכאים לא יעלה, מנהיגים מדיניות פופוליסטית, על גבול העלבון האינטלקטואלי. דפים מלאים בניתוחים סטטיסטיים על אחוזי הזכאות לבגרות מתגלגלים כגלילי ניר טואלט במסדרונות בתי הספר. ישיבות חסרות כל תוכן מתקיימות כדי לדון, עד קץ הסבלנות, או יותר נכון, עד כלות הנשימה, על הישגי התלמידים בבחינות הבגרות. זהו המדד היחידי להצלחת ביה"ס, ושכולם ילכו לעזאזל.
2) תעשיית "הבגרות לכל" הפכה לתעשיה עתירת כוח אדם. "מומחים" השמחים שיש כישלונות, מסתערים על הטרף ונועצים בו את שיניהם. חוברות משוכתבות, פרי הבאושים של אתרי אינטרנט המציעים את מרכולתם, תופסות את מקום הספרים. הכל בתמצית, לא חלילה עד שיגלוש, כי מסכנים התלמידים שצריכים ללמוד מספרים. בתי הדפוס של בתי הספר לא עומדים בעומס השכפולים לתלמידים. מפעלי הנייר לא מספיקים להזרים את חומר הגלם המבוקש ביותר בכל בית ספר. מישהו שאל פעם, ומה בדפים הללו? אף אחד, כי זה לא חשוב, זה שולי. יש דפים, סימן ללמידה. אין דפים, סימן לבטלה.
3) הציבור הישראלי לא תומך במאבק המורים. כולם רוצם חינוך בזול. הממשלות ישראל רוצות לעבור כל שנת לימודים בשלום. גם אם יגדל דור של חוטבי עצים ושואבי מים, זה לא חשוב. המקצוע הבזוי ביותר בעיני הבריות היא ההוראה. מורה לא נהנה משום סטטוס. הוא שק החבטות של כל הורה מצוי. הילד לא מחונך, המורה אשם. יש אלימות, המורה אשם. כל התחלואות של החברה מועמסות על גבו של המורה, כסבל הנושא את חטוטרת הכישלונות של החברה כולה.
4) מורים שבעי קרבות ומלאי ייאוש מן המצב הקיים, ממשיכים בעבודתם. הם רואים את האסון מול עיניהם הדומעות, אך ידם קצרה מלהושיע. כיתות עמוסות לעייפה, מכוערות חיצונית, ורקובות מבפנים, ממשיכות לעטר את נופי בתי הספר. רק עילויים יכולים להתמודד עם מעמסה כבדה זו. איך בכלל ניתן להעלות על הדעת שלמידה מעמיקה יכולה להתרחש בין כותלי הכיתות האפלות הללו? רק כסיל או ממשלות ישראל יכולים להאמין שבאמת כך ניתן להמשיך.
שעות ההוראה קוצצו בגרזן של קצבים סדיסטים. תוכניות הלימודים משתנות תדירות יותר מאשר האופנה בפריז ולונדון. אין קו מנחה, אין מטרות, אין סבלנות. הכל מהר ובלבד שיהיה. מי מבני האנוש מסוגל להדביק את הקצב?
5) את תוצר מערכת החינוך ניתן לראות כבחלון הראווה. במבחנים הבינלאומיים, תלמידי ישראל נמצאים עמוק בתחתית הרשימה; את הילדים המחונכים, בוגרי מפעלי החינוך של ישראל, ניתן לפגוש ברחוב, במכולת, בקולנוע, במגרשי הספורט ובכבישים. מי שלא חווה על בשרו את נחת זרועם של הבריונים הנוסעים חופשי בכבישי ישראל, לא חווה חוויה חינוכית מעולם. כי למי יש זמן לחינוך כשבחינות הבגרות עומדות בפתח ו-כ ו ל ם, כך ממש, חייבים לעבור אותן. את רמת הלימודים כבר הורידו עד אפר, את תוכניות הלימוד שחטו בבית המטבחים של לשכות שרי החינוך הפופוליסטיים, ובכל זאת זה לא עוזר.
והשאלה היא מדוע? והנה התשובה:
- בכיתות של 40 תלמידים אין למידה.
- קיצוץ מסיבי של שעות לימוד יגרום לעוד יותר בורות.
- בשיטות ההוראה הקיימות, אין סיכוי להצלחה.
- במשכורות המשולמות כיום למורים, לא יהיו מתנדבים שיקפצו ראש אל תוך הבריכה הריקה.
- במקום למצוא אלטרנטיבות לתעודת הבגרות הנכספת כדי לסייע לאלה שאינם מצליחים להשיגה, מסיבות שונות, ממשיכים במכירת האשליות של בגרות לכל. האלטרנטיבות נמצאות מעבר לדלת. רק צריך לפתוח אותה, לאזור אומץ ולהושיט את היד. אך עבור זאת יש צורך בשר חינוך אמיץ.
ומסר קצר לאלה המקנאים בחופשות המורים: לבטוח שכל מורה יהיה מוכן לניסוי פשוט: למשך שנה אחת בלבד, מורים יקבלו את משכורתם ותנאיהם של "המסכנים" בצמרת משרד האוצר, ואילו אלה מן האוצר יעבדו כמורים ויקבלו גם משכורת וייהנו מכל ההטבות של מורה. אם אלה מן האוצר יהיו מרוצים, נמשיך בניסוי עוד שנה. אם, חלילה, יישברו, אז נחדש את המשא-ומתן. ועד הניסוי, תחזקנה ידי המורים.
