זה עתה חזרתי מביקור מפעים במערת המכפלה, אותה מערה מופלאה שבה קבורים אבות כל המין האנושי - אדם וחווה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה.
מיד כשנכנסתי למערה חשתי בסוד הקסם שלה. אנרגיות קסומות של חיים עליונים אפפו אותי, וניגשתי אל הקבר הראשון שכמו קרא לי לגשת אליו.
על הקבר לא היה רשום כל שם. לא זכרתי את מבנה הקבר והאם השמות של הקבורים בו כתובים במפורש, אבל זה לא הטריד אותי, מכיוון שהרגשתי שאני חייבת להיות שם. עמדתי דקות ארוכות וספגתי את הקדושה.
לפתע טפח מישהו על גבי ולחש באוזני: "לא כדאי לך לעמוד כאן. זה הקבר של ישמעאל".
לא זעתי. הידיעה שזה קברו של ישמעאל רק העצימה את תחושת הפליאה שחשתי. הרגשתי שקבור כאן אדם קדוש, ויש לי דיבור רוחני אתו. האנשים מסביבי לא טרחו לגשת אל הקבר הזה, כי לא מצוין עליו דבר.
המשכתי בדרכי אל שאר הקברים. בכל קבר הייתה אנרגיה שונה. בקבר שמצוין עליו "קבר יצחק ורבקה" חשתי תחושה מוזרה. שם אמי הוא רבקה, ושם סבי הוא יצחק, והשמות האלה גרמו לי להיזכר ביחסי הטעונים עם אמי ובאהבה הגדולה שרחשתי לסבי. ביקשתי סליחה מאמי על כל הצרות והטרדות שגרמתי לה ועל כך שלא ידעתי להעריך את אהבתה אלי ודאגתה הרבה לשלומי לרווחתי ולעתידי.
בקבר אברהם הרגשתי את אנרגית החסד. אברהם הוא מרכבה לחסד בעולם הזה, וביקשתי ממנו לעזור לי להיות מרכבה לחסד, כמוהו, שאוכל בכל מצב ובכל זמן לאהוב כל אדם אהבה ללא תנאי. זה קשה מאוד, ולפעמים המבחנים קשים מנשוא, אך הטבע בנוי על זרימה מעגלית של אהבה, של קבלה ונתינה, ומי שרוצה לחיות בהרמוניה עם הטבע ועם עצמו חייב לציית לחוקים הללו.
בקבר של שרה עמדתי שעות ארוכות. יכולתי ממש להרגיש את נוכחותה לידי, בתוכי. ביקשתי את עזרתה. שמה, שרה, מעיד על שליטה של האדם בגורלו. ביקשתי ממנה לעזור לי לשלוט בגורלי ולהיות המלכה של חיי.
בקבר יעקב ביקשתי להיות מסוגלת לעשות כוח התנגדות על כל רגש שלילי בחיי. יעקב מסמל את ספירת תפארת, את כוח הקו האמצעי, המווסת בין הרצון לקבל לעצמו בלבד ובין הרצון לתת. גם נתינה לא מאוזנת היא הפרה של חוקי היקום, וגורמת לחוסר אנרגיה אצל האדם הנותן. ביקשתי שאצליח לאזן את חיי, ולהפוך אותם להרמוניים ומאושרים.
כאשר עמדתי בקברה של לאה, הרגשתי שאני מתעלה לרמה שלה, הרמה של ספירת בינה. לאה מסמלת את העולם הרוחני, בעוד רחל מסמלת את המלכות. לכן התאהב יעקב, במובן המטפורי, קודם ברחל ולאחר מכן בלאה. יעקב מסמל את היותנו בני אדם, ואנו תמיד מתאהבים קודם בעולם הזה, אותו אנו מסוגלים לחוש ולהרגיש. רק לאחר מאמצים ותלאות אנו מגיעים אל העולם הרוחני, ואז אנו נחשפים לסודות נפלאים, סודות של אורות עצומים, שאינם זמינים לנו כאשר אין אנו מכוונים את עצמנו אל התדר שבו משודר הסוד הזה ביקום.
את עולם הסוד הזה מסמלת לאה, אשר עיניה הלאות מסמלות את הלאות שאנו חשים כאשר אנו מטפסים במעלות העולם הרוחני הנפלא, שהוא כה קשה להשגה, ונראה כה רחוק ובלתי מושג, כמו פסגה של הר ענק, שאנו הזעירים מטפסים בשביליו ומדי פעם נושאים עינינו למעלה, צופים בפסגה הרחוקה, שואבים ממנה כוח, וממשיכים ללכת.
עמדתי ליד קברה של לאה, והרגשתי את רוחי עולה ומטפסת בשבילי רוחה של לאה, הלוקחת אותי מעלה מעלה, אל המקום בו היא נמצאת, מקום שממנו אוכל למשוך אנרגיה כאשר ארגיש שכוחותי אוזלים.
לקראת סיום הרגשתי שאני חייבת לגשת לבקר שוב את קברו של ישמעאל. כשעמדתי שם, הרגשתי שאני חייבת לבקש ממנו סליחה, שיסלח לכל האנשים והחיילים בני העם היהודי שכשלו והתנהגו אל צאצאיו בפחות מכבוד אנושי.
לא חייבים להסכים למה שהם עושים, רק צריך להביע את דעתנו בכבוד אנושי. תמיד צריך לזכור שיצחק וישמעאל אחים, שהם בניו של אברהם אבינו, ושהם קברו אותו יחד. ישמעאל הלך ימים ולילות במדבר כדי לקבור את אביו, שהוא גם אבינו.
עלינו לרכוש לו כבוד, וייטב הדבר אם ישימו גם את שמו על קברו, כדי שידע כל מי שעולה לקבר מול מי הוא עומד. עלינו גם להתחשב ברגשות העולם המוסלמי כולו, שישמעאל חשוב לו מאוד. אני משוכנעת שאם נפגין הבנה והתחשבות ברגשות האומה הערבית, נזכה גם להבנה והתחשבות מצדם.
