השמות שהעניק יגאל עמיר לבנו - "ינון-אליה-שלום" הם שמות עם יומרה גדולה, יומרה משיחית. יגאל, בנה של גאולה, מעניק לבנו שלושה שמות שנקשרים במסורת היהודית לדמות המשיח לעתיד לבוא.
בפיוט "עוקד ונעקד" על עקידת יצחק (!) , הנאמר בימים הנוראים, מופיעות השורות, "ינון ואליה אני שולח". לשמות אלה של המשיח, נוסף השם "שלום", כפי שראינו בדבריו של האמורא יוסי הגלילי: "אף שמו של משיח נקרא שלום, שנאמר אבי עד שר שלום".
הרוצח ממליך את בנו למשיח. כך זה נראה. בוודאי יבואו ויתקפו אותו, ובצדק, על יומרות מגלומניות שכאלה. אבל צריך לזכור, שגם המחנה שקורא לעצמו "מחנה השלום" נסחף לגלי משיחיות, שהולכים וגוברים מעצרת רבין לעצרת רבין. החשש שלי הוא, שגם המואסים בעצרות רבין ילכו ויאמצו יותר ויותר מגמות משיחיות נגד, ומי יודע כיצד הם יקבלו את הרעיון של יגאל עמיר, לראות בבנו כנושא שליחות משיחית.
רבות דובר לאחרונה, בעיקר לאחר התנהגות אוהדי בית"ר בקשר בין זעם ההמון להתלהמות של עצרות רבין: לרגע חשבנו, שבמשך השנים, נראה תהליך של הפחתת הקצף והשנאה שנוטפים מאותן עצרות, התבדינו. התברר שלא. אולי ציפינו שהעצרת תהפוך יותר ויותר למפגן של אחדות לאומית . התבדינו. התברר לנו שלא. העצרות נשאו יותר ויותר ריח של פצצת עשן עם ריח מיוחד: ריח פוליטי.
ההשתלהבות של יוסי ביילין נגד ברק לקראת העצרת, היתה סימפטום. דברי ברק בעצרת על המנדט להוביל את דרך רבין בהנהגת המדינה היו סימפטום. ההנצחה הפכה למפגן פוליטי. מצעד הנאומים הפך למבול של דברי תעמולה המאפיינים מערכות בחירות.
דמותו של רבין מוצגת יותר ויותר באור משיחי כמנהיג כליל המעלות. לא מציגים מעולם את התנגדותו לאורך כל התהליך ל"תרגילים" של ביילין ופרס, באותה תקופה שבה התבשל הסכם אוסלו מאחורי הגב שלו. הכל מושתק. אם יעז אדם להשמיע דבר ביקורת, מיד מופנים כל החצים נגדו, כאילו מדובר במעשה שלא ייעשה, באפיקורסות לשמה.
ריבוי העצרות בתאריכים שונים ובמעמדים שונים (בכיכר, בבית מפלגת העבודה, בבית הנשיא, איפה לא) היה לרבים לזרא: נוצרת תחושה, שלא קם מנהיג בהיסטוריה שלנו שישווה לרבין. רידוד חלקם של בן-גוריון ובגין נראה כתהליך של מחיקה והשכחה. יש הרגשה של שכתוב היסטוריה. זה כמובן מקומם.
וכאן הגיע המשחק בקריית אליעזר ו... יאללה בית"ר. כאשר אוהדי בית"ר קראו "בוז" נחצה קו אדום, והכעס היה מוצדק על ההתנהגות הבוטה של ההמון. אבל כל מי שעיניו בראשו, הבין שיש כאן תגובה חוזרת לאובר-הנצחה, ואובר-עצרות הצדעה וזיכרון ואובר-אסיפות האשמה נגד הימין. הנצחת יתר הובילה למגמה הפוכה. במצב של משיכת יתר, לפעמים לא נותר כיסוי לכוונות האמיתיות.
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
