כבודו - הוחזר למקומו

האם פרשת קצב הגיעה לסיומה? - עדיין לא. יש שלבים נוספים משפטיים עד סיום הסאגה החריגה והכאובה הזאת. עדיין בית המשפט השלום לא אישר את "הסדר הטיעון" ונושא הקלון לא גובש, כך שעדיין הנושא לא סגור הרמטית - אבל הגיע לישורת האחרונה.

שלושת שופטי הרוב (הגב' פרוקצ'יה, השופטים ריבלין וגרוניס) שאינם מומחים דווקא למשפט פלילי - הם שפירשו נכונה את הסטטוס הקונסטיטוציוני של מעמד היועץ המשפטי ועצמאותו - ופירשו נכונה את סוגיית שלטון החוק ועצמאות היועץ בכך, שלמרות הביקורת על התנהלות היועץ, אין מקום להתערב בשיקול דעתו המשפטי - שלא חרג באופן קיצוני מאמות המידה המשפטיות המקובלות.

שופטי המיעוט (הנשיאה ביניש, השופט אדמונד לוי) שהם כן מומחים למשפט פלילי - כשלו להערכתי בתפיסה הכוללת של שלטון החוק ומהותו והתנערו מסמכויותיו, מעמדו וזכותו עפ"י החוק להחליט בגורל תיקים קלים וכבדים מי לסגירה, מי למשפט ומי להסדר טיעון.

אם בג"צ היה מבטל את "עסקת הטיעון" ומבטל את החלטת היועץ - היה בכך יותר מרמז שבג"צ רואה עצמו גם כמחליט בנושא הגשת כתבי אישום, גם כמבקר את שיקול דעתו המקצועי וגם כמערער את מעמדו ואת מעמד הפרקליטות והתביעה ובכך מעמיד עצמו כיועץ-על.

צריך להזכיר לכל תוקפי היועץ - כי על-פי החוק, מעמדו של היועץ כראש התביעה הכללית (זהה במעמד לשופט עליון) מקנה לו סמכות ועצמאות מערכתית, שרק במקרים חריגים ונדירים ניתן לערער אותה או לבטל אותה (ורק לאחרונה אושרה מחדש ע"י ועדת שמגר).

מאז קום המדינה שמר בית המשפט העליון על מעמדו וכבודו של היועץ, בתקופות של יועצים דומיננטיים נוסח מאיר שמגר ופרופ' אהרן ברק, וגם בתקופות של יועצים אחרים ובמיוחד על מוסד היועץ והפרקליטות.

בג"צ יכול להתערב ולבטל החלטת יועץ משפטי לממשלה רק במקרים חריגים ויוצאי דופן כמו: החלטה הנגועה בחוסר סבירות בולטת או החלטה הנגועה בשיקולים זרים, כמו התערבות והשפעה פוליטית, כלכלית, אידיאולוגית. המקרים שבהם בג"צ התערב - ספורים ביותר, והבולט ביניהם הוא פרשת הבנקאים (ויסות המניות), שם החליט היועץ המשפטי (חריש), לסגור את התיק מטעמים של "אין עניין ציבורי". על כך אמר בג"צ, ובצדק - כאשר מדובר בשיקול של עניין ציבורי - דעת בג"צ טובה כמו של היועץ ומותר לבקרה ולבטלה.

טענות לא מוצדקות

על-רקע זה קשה להבין ולהתייחס ברצינות לטענות של ארגוני הנשים, השדולות למיניהן, העמותות שהצטרפו לעתירות - בטענתן שההחלטה משדרת מסר של יאוש ואי אמון במערכת.

לדעתי - ההפך הוא הנכון. החלטת בג"צ משדרת מסר חיובי של חוסן המערכת, חיזוק למוסד הפרקליטות ועצמאותו.

יש להתעלם מהטענות של הצדדים האינטרסנטיים בפרשה זו - גם מצד העותרים וגם מן המתנגדים. ניקח למשל את עמדתה וטענתה התמוהה של עו"ד בראשי, המייצגת את המתלוננת א' מבית הנשיא - שהצהירה בנחרצות את הקלישאה הבאה: "זה יום שחור למערכת המשפט", האמנם?

גב' בראשי עתרה לבג"צ והתוצאה: 5 שופטי הבג"צ אישרו פה אחד את החלטת היועץ להוציאה מכתב האישום - לא לקבל את תלונתה כפשוטה, בשל כשלים ראייתיים קשים. מכאן, שאין לה אלא להלין על עצמה ועל המתלוננת א', יתרה מכך - מדובר בחוצפה של עו"ד צעיר, לא מנוסה, שבקושי ניהלה מספר תיקים וכבר מעיזה להשמיץ את מערכת המשפט.

לגבי המתלוננת א' ממשרד התיירות הבעייתיות היתה שונה, היא היתה יותר אמינה, הראיות טובות יותר, אך לדעת הפרקליטות לאחר השימוע ועמדת הסניגורים - לא מספיק חזקות ומשכנעות ללכת לבית משפט.

אסור לשכוח, בלהט הוויכוח, שבג"צ פה אחד (כל 5 השופטים) אישרו את עמדות היועץ בשני הפרקים העיקריים שהיוו את חוט השידרה של העתירות - ומכאן, שהחלטת הפרקליטות נעשתה בשיקול דעת ובהבנת המטרה.

אם נחזור לביקורת שהוטחה ביועץ לפני ההחלטה, במהלכה ועכשיו גם לאחר ההחלטה, ניתן לומר שיש להבדיל בין הרשעה משפטית לבין הרשעה ציבורית. למרבה הצער - ההבדל המהותי הזה לא ברור לגמרי לא לציבור הרחב וגם לא לחלק גדול מהתקשורת. לא כל מה שניתן להטיח ולדרוש מאשמה ציבורית ניתן להוכיח בבית משפט מבחינה ראייתית, ומכאן הפער בין הציפיות לבין התוצאה.

אם ביטול העסקה היה מאושר, פירושו שכל "עסקת-טיעון" יש בה פוטנציאל לפנייה לבג"צ, כל החלטה של היועץ, ובמיוחד מזוז, על סגירת תיקים או הגשת כתבי אישום, או יעוץ משפטי שוטף יכול להיות מאוים בפנייה לבג"צ. זהו מצב בלתי נסבל, בלתי מתקבל על הדעת, שלא רק מרוקן את תפקיד היועץ המשפטי ופרקליט המדינה - אלא את כל מערכת הפרקליטות מביא לכדי ריסוק.

מצער הדבר, שתקופה כה קצרה מאז שהנשיאה ביניש עזבה את תפקיד פרקליטת המדינה, שכחה את מעמדה והחלטותיה לסגור או להגיש כתבי אישום ובג"צ מעולם לא התערב ולא פסל את שיקול דעתה.

האם הנשיאה ביניש מנסה לשנות את רף הדרישה להגשת כתבי אישום? כלומר את רף הראיות להוריד כלפי מטה כמו שהיה בתקופתה ובתקופת פרקליטת המדינה הגב' ארבל, לאמור: אם יש ראיות לכאורה - יועבר התיק לבית משפט להחלטה ולא הפרקליטות תשקול ותחליט בדבר. היועץ מזוז עם כניסתו לתפקיד הצהיר מפורשות, שמדיניות זו תשונה ומצעד אנשי הציבור שבתקופת ארבל זוכו בסיטונות, לא תחזור על עצמה וזאת בשל הדרישה ורף ההוכחה הגבוה שקבע בית המשפט העליון בעצמו. אם הנשיאה ביניש רוצה לשנות את הרף או את המדיניות, תהיה זו פגיעה כפולה - הן ביועץ ובתפישתו המשפטית והן בזכויות הנאשמים.

במאמרי: "ביניש - העליון הוא מבצרי" - ציינתי שהתפישה שעברה אליה בירושה מפרופ' ברק, שבית המשפט העליון הוא מבצר שלטון החוק, המוסר, האמונה, הדמוקרטיה והנאורות אינו יכול לעמוד במבחן המציאות וההיגיון המשפטי הציבורי.

משך שנים, נהג פרופ' ברק כמו הנשיאים לפניו להתייחס לבית המשפט העליון כמבצר שלטון החוק, הנשלט בלעדית ע"י רודנות "העליונים", שהם חכמים יותר, נבונים יותר ויודעים כמובן את התורה וגם מה טוב לעם מבחינה משפטית, מוסרית, אתית, ביטחונית וחברתית. לא פלא שמשך השנים עורר בית המשפט העליון מדי פעם בפסיקותיו ובבג"צים שלו התנגדות עזה, אצל מגזרים שונים בציבור, אבל גם אצל משפטנים, ח"כים ויודעי משפט.

במאמרים קודמים ורבים בנושא פסיקות העליון כתבתי לא פעם, שבית המשפט העליון חייב לרדת מהאולימפוס המשפטי, לא להיות ולתפקד באווירה של עקרונות משפט אוניברסליים, יהיו יפים ככל שיהיו, אלא לראות את צרכי העם והמדינה לעת הזאת. הכוונה: למרקם החברתי, לצרכי הביטחון, לעובדה שמדובר במדינה במצור ובמלחמה (יש הטוענים שעדיין בשלבים מאוחרים של מלחמת השחרור) - ולתת בשקלול הסופי יתרון לביטחון העם והמדינה, לשאיפה שלו לקיום בכבוד ובשלום באזור הסוער והנושא את הציונות ויושבי ציון וירושלים - בראש סולם העדיפויות.

על בית המשפט העליון להיות לא רק אבן שואבת לחוכמת המשפט או אור לגויים, אלא קודם ובעיקר מגן למהותה של המדינה וקיומה כמדינה דמוקרטית, ציונית, יהודית, נאורה ולא מדינת כל אזרחיה - כדרישת חלק מהאקדמאים והציבור הערבי, הרואה בדרך זו אפשרות לחיסולה בהדרגה ובדרכי נועם של המדינה היהודית הציונית.

עד עכשיו בית המשפט העליון לא סיפק את הסחורה המבוקשת, ברוח הדברים דלעיל, ולכן יש מקום לשינויים בעליון שייצגו יותר את הלכי הרוח בעם ובמדינה.

לסיכום: החלטת בג"צ, גם אם ניתנה ברוב דעות, היא החלטה נכונה, מאוזנת, השומרת על מסגרות שלטון החוק ומחזירה את כבודו ומעמדו של היועץ למקומו הטבעי - בראש מוסד הפרקליטות והתביעה.

הערות לסיום

1) כל הפרשנים והטוענים שהנשיאה ביניש כשלה במנהיגותה בבית המשפט העליון - גורמים עוול לשופטי העליון, שהרי אי הסכמתם עם הנשיאה - מצביעה על עצמאותם, על עמידתם על דעתם, ושוללת את הטענה שהיתה בתקופת ברק שמדובר בקול אחד בעליון. בג"צ קצב - החזיר את הכבוד לעליון, שהוא מטיבו בית משפט ולא "יועץ משפטי-על".

2) ארגוני הנשים הזועקות מרה נגד ההחלטה ופגיעה כביכול במתלוננות פוטנציאליות - שוכחות את המתלוננות בתלונות שווא - את הגברים היושבים בכלא שנים או במעצר ימים ארוכים עד לזיכוי, כאשר כתם מוסרי וחברתי מלווה אותם ומשפחתם לשווא.

3) המסר מפרשת קצב - תתלוננו - תלונות אמת, תאספו ראיות, עדויות, מסמכים, הקלטות, צילומים - לפני הגשת התלונה ולא אחריה.

4) מסר נוסף - אל תסכימו להתקדם בתפקיד, לקבל קידום, צ'ופרים, ולבסוף לרוץ להתלונן.

5) שלטון החוק יצא מחוזק, העליון חזר לממדיו הטבעיים והיועץ המשפטי לממשלה - כבודו במקומו מונח.

6) התנהלותו של מזוז בפרשת קצב, כמו ההצהרות לעיתונות, טיוטת כתב האישום החמור שהכין וממנו נסוג בבהלה - הם סימפטום לאי-הבנת תפקידו, מעמדו והקשר עם התקשורת, ממנה הוא סובל מאז שנכנס לתפקידו. האיש הוא ישר, תם, ידען, למדן, אך לא מתאים לתפקיד.

7) לזכור ולא לשכוח:לכל מתנגדי העסקה, אירגוני הנשים והטרמפיסטים - "בית משפט לא עושה צדק, הוא עושה משפט" - תפנימו את זה.